משפחת דמרי – עתניאל – חלק א'

הלכנו לפגוש את משפחת דמרי, המגדלת כבר דור רביעי (!) בעתניאל וקשורה למקום מיום עלייתו לקרקע בעבותות של אהבה ומסירות. אמנם חבלי הלידה דאז אינם הקשיים שאִתם מתמודדים בני הדור הצעיר של היישוב היום, אך חוט של חלוציות ותקווה שוזר את כל הקשיים יחד.

לאה-ליליאן (בוקובזה) דמרי (75), נולדה וגדלה בתוניס על ברכי החלום הציוני.

"כשנתיים לאחר שהוקמה המדינה סבא שלי החליט שהגיע הזמן לעלות לארץ. השמועות על יישוב הארץ ועל החלוציות הסתובבו בקרב היהודים ברובע היהודי של תוניס. כולם סביבנו דיברו על הארץ המובטחת עם ניצוץ בעיניים וכולם קיבלו דרישות שלום, חבילות ומכתבים מישראל. בשנת 1950 החליט סבי שהוא לא מחכה יותר ולקח אִתו את שתי בנותיו, שהיו רווקות, באנייה שהפליגה לארץ ישראל. הוא היה החלוץ השני במשפחתנו, לאחר שדוד שלי עלה כמה שנים לפני כן וכבר לחם במלחמת השחרור. סבא נשלח לגור במעברה בלוד. הוא שלח לנו תמונות של גינה קטנה, חלקת אדמה קטנטונת שנתנו לו לעבד, והוא עשה בה מופתים. הוא גידל פרחים באדניות ושתל שיח עגבניות קטן. זה עורר בנו השראה ורצינו לעלות גם כן".

עלייתו של השליט המוסלמי בורגיבה בתוניס הכריעה את הכף. "אבא שלי התחיל לפחד מהמצב והחליט שהגיע הזמן לעלות ארצה. הייתי אז בת 13. במשך חודש וחצי גרנו במעברה, אצל סבא, שהספיק בינתיים לטפח גן ירק ולטעת עצים וכרם. עד היום יש לי זיכרונות חיוביים מאוד מהתקופה הזו. לאחר מכן נשלחנו לשדרות, אך העיר הייתה שוממה והוריי ברחו משם מהר מאוד. אבי קנה דירה ברמת גן, והחלום של 'ההתיישבות החלוצית' שדמיינתי נגנז לו אי שם עמוק בלִבי. חזרנו לבורגנות והחלום חיכה עוד כמה שנים".

"בגיל 21 נישאתי לבעלי שמואל. כשהיינו זוג צעיר החלה ההתיישבות בימית ואני 'נדלקתי'. מאז ומתמיד נשאתי אִתי את חלום ההתיישבות, אך באותה תקופה הדבר לא הסתדר וחיכינו עוד כמה שנים. בינתיים קבענו את מושבנו בבאר שבע, ואני עבדתי במשך שנים כאחות במחלקה הכירורגית ב'סורוקה'. בשנת 1983 סיפרה לי חברה מהעבודה על הקמת יתיר. התחלתי להתעניין ולגשש – אולי הגיע הזמן להגשים את החלום?

"היינו כבר בני 43, עם שלושה ילדים בני 17, 16 ו-11, והתחלנו לעבור מיישוב ליישוב כדי לבדוק אם יש משהו בהר חברון שיכול להתאים לנו. במרבית היישובים אמרו לנו 'סליחה, אבל אתם מבוגרים מדי בשבילנו', עד ששמענו על עתניאל – יישוב חדש בדרום הר חברון שנמצא בשלבי הקמה. התעניינו במקום, ובמקביל בדקנו את ההתיישבות החדשה בגוש קטיף. ההתלבטות הייתה קשה, אך לבסוף החלטנו להצטרף לגרעין השני שעלה לעתניאל בשנת 1984. היו שם כבר שמונה משפחות לפנינו, ביניהן משפחתה של יעל סרגוסטי, לימים כלתו של בני הבכור יוחאי".

על אף גילם של בני הזוג דמרי הם הפגינו גמישות נדירה, כפי שמעיד עליהם הבן יוחאי, ראש מועצה אזורית הר חברון: "עברנו מהעיר הגדולה משפחה שלמה, ילדים בוגרים יחסית, ליישוב קטן ומבודד. אני הייתי אז נער בן 18 וזו הייתה חוויה משמעותית מאוד עבורי. הרגשנו הגשמה. חינוך של שנים לציונות, לעשייה, ולהתיישבות בבני-עקיבא בבאר שבע, בישיבה התיכונית, ובעיקר בבית – קיבל פתאום צורה ממשית. הייתי גאה מאוד בהוריי שעשו צעד כזה והיום, כְּאָב לילדים מתבגרים, אני מעריך אותם כפליים".

"מעט מאוד. למעשה, התנאים הפיזיים לא היו קלים כלל. בתחילה אִזרחנו חטיבת נח"ל בתנאים דלים. לא היו מים זורמים או קווי חשמל, שלא לדבר על טלפונים שהיו בעבר מותרות. טלפון ציבורי אחד שעמד במרכז היישוב שימש את כל המשפחות. גרנו בקרוואן קטן, בגודל 27 מטרים בלבד. חדר האוכל של היישוב היה משותף לכולם, כיוון שבשום קרוואן לא היה מקום לכל המשפחה לאכול יחד. רק כשנתיים מאוחר יותר בנינו את בתי הקבע".

"להפך, נהניתי מכל רגע. זו הייתה תקופה מדהימה עבורי. חלום ההתיישבות שלי יצא סוף סוף אל הפועל, אבל כמובן שהיו אתגרים בדרך. היה קושי אדיר בהתניידות ממקום למקום, האוטובוס נכנס בקושי פעמיים ביום לתוך עתניאל. בהתחלה ניסינו להעביר לילות שלמים עם גנרטור קטן. היה קר, היה חם, אבל זו הייתה תחושה של עשייה משמעותית. כאשר בשעה טובה, לאחר חודשים ארוכים, בתי הקבע שלנו היו מוכנים – פשוט לא התחשק לי לגור שם".

"בהתחלה כן. ראיתי בכך אידיאל. הייתי מוכנה להקריב משהו בשביל ההתיישבות, שהייתה חשובה עבורי. לאחר ארבע שנים, בשנת 1988, החלטתי שאני עוזבת את העבודה כאחות כיוון שזה כבר נעשה בלתי אפשרי. הפכתי לאחות טיפת חלב ביישוב, בהמשך עבדתי במשרד הבריאות, ולאט לאט קווי האוטובוס הפכו לגמישים וזמינים יותר. זה אפשר גם התרחבות מקצועית".

גם יוחאי מציין את הנסיעות הארוכות כמשהו שמאפיין את המגורים במקום.

"במשך 13 שנים חייתי בהר חברון ועבדתי בדימונה. נסעתי בערך 50,000 קילומטר בשנה. לאחר מכן עבדתי במועצה האזורית שומרון ונסעתי 100,000 קילומטר בשנה. היו הזדמנויות והתלבטויות רבות אם לעזוב בשל ההקרבה הגדולה הזאת, אבל תמיד היה ברור שהיישוב הוא מרכז החיים והעבודה היא רק עניין שולי".

"האמת היא שאני מרגיש שאידיאל ההתיישבות הוא חלק ממני, הוא זורם לי ב-DNA. ברגע שאתה מרגיש שאתה עושה משהו חשוב, וזה מעשה שמגיע מהלב, אז זה שווה מחירים גבוהים. היה זה אך טבעי עבורנו, כבר כזוג בתחילת דרכו, להמשיך את העשייה של ההר. הנחת הכי גדולה שלנו היא כשאנחנו רואים עוד ועוד בנים חוזרים. שניים מילדיי בונים כעת את בית הקבע שלהם בעתניאל ולדעתי זו תוצאה של תפיסה וחינוך למשפחתיות, ללכידות חברתית ולקהילה חזקה. זה דבר שקיים ביישובים רבים מאוד".

עתניאל היא מקום של חיים, אך יש אירועים שדואגים להזכיר לתושבים כי יש אויב המנסה לפגוע בחיינו פה. הרב מיכאל (מיכי) מרק הי"ד, תושב היישוב ה-11 שנרצח, ואשתו חוה תבדל"א היו, כמו שאר 140 המשפחות הגרות ביישוב, דמויות משמעותיות. מעמודי התווך של היישוב. אהובים על כולם, אנשי תורה, חסד ואהבת הזולת. אך כאן, בהר חברון, מפתחים חוסן מגיל ינקות. גם כשההר מדמם, לִבו ממשיך לפעום.

יוחאי מתקשה להתגבר על אובדנו של חברו הקרוב, הרב מיכי מרק הי"ד, שנרצח לפני כשנתיים.

"מיכי היה חברי הקרוב. בוקר בוקר, שבת שבת, במשך קרוב ל-25 שנה, הוא היה החברותא שלי. למדנו יחד, התלבטנו יחד, שוחחנו רבות וביקשנו לעבוד את ה' יחד עם בניין ההר. כל מי שפגש אותו לא הצליח להישאר אדיש. ראשו היה בשמיים ורגליו היו נטועות באדמה. מיכי הי"ד היה אדם יצירתי וכל דבר שנגע בו הפך לזהב. הוא חלם חלומות גדולים ודאג להגשימם. הוא חתום על הצלחתה של ישיבת עתניאל, שהפכה מישיבה של 30 תלמידים לישיבה של 300, ועברה מבניין של 70 מטרים לבניין בגודל 400 מ"ר.

"עיקר חייו של מיכי נסב סביב עולם התורה. הוא סיים את הש"ס בצורה מסודרת ומובנית ודבר לא הפריע לו. הוא עסק בחסידות ובפנימיות התורה ואף העביר שיעורים בנושא. אדם בעל מידות תרומיות, יהודי מיוחד. חבל על דאבדין".

"אני באופן אישי לא מפחד. אני נוסע על הציר הזה יום יום, בכל שעה ובכל זמן. אינני מוּנע משיקולים כמו 'אולי בשעה הזאת ובימים האלה כדאי לנסוע מסביב'. עם זאת, ברור לי שיש תושבים שחוששים יותר בעת הזו, והדבר לגיטימי ומובן. אנחנו עובדים על הוספת ביטחון בתוך היישובים ועל הצירים כדי שאנשים ירגישו שהם במקום מוגן. אנחנו נמצאים בקשר אינטנסיבי עם משרד הביטחון, עם שר הביטחון, עם משרד רוה"מ ועם רוה"מ עצמו כדי להחזיר את הביטחון ואת השקט לאזור".