דוד וטלי יהב, עמונה- עמיחי

11/07/2018
דוד וטלי יהב, עמונה- עמיחי (הגדל)

עמונה, שלוחה על פסגה גבוהה ושלטת, בגובה של 901 מטרים מעל פני הים, כקילומטר מזרחית לעפרה. מקור השם ביישוב "כפר עמונה" הנזכר בספר יהושע, בצמוד לעפרה המקראית בנחלת שבט בנימין. מן היישוב ניתן לצפות לירושלים, לים המלח, לעבר הירדן המזרחי ולהרודיון שבמדבר יהודה.

בפברואר 2006 נהרסו תשעה מבני קבע בעמונה, לאחר שכוחות משטרה פינו אלפי מפגינים שהתבצרו במקום. בשנת 2015 בג"ץ פסק שיש לפנות את היישוב כולו, ולאחר דחיות אחדות פונה היישוב ב-1 בפברואר 2017.

עמיחי, יישוב קהילתי בגוש שילה, שנבנה בהחלטת ממשלה עבור מפוני עמונה. היישוב ממוקם על גבעה במזרח גוש שילה ומצפון לעמק שילה, בין שבות רחל לעדי עד. השם עמיחי נקבע על ידי התושבים בבחירות, ומבטא את המשכיותו של עם ישראל. עמיחי הוא היישוב הראשון שהוקם מזה כשני עשורים ביהודה ושומרון.

 

כל ההתחלות קשות

את דוד וטלי יהב אני פוגשת בשעת ערב מאוחרת ביישוב 'עמיחי', בקרוואן שקירותיו בוהקים בלובנם. לאחר פינוי עמונה הם התגוררו זמן רב במדרשת עפרה ועברו לעמיחי בתחילת חודש ניסן, אחרי תלאות רבות. סיפורם כואב ומטלטל, אבל גם מלא אמונה ותקווה. ימים אלו, ימי בין המצרים, הם ימי אבל בתולדות עמינו על חורבן ושנאת חינם. עם כל זה, מתוך החורבן צומחת תקומה ומתוך הגירוש צומחת אהבת חינם עצומה, לה הם זכו מעם ישראל.

טלי, סגנית מנהלת ומחנכת בבית הספר 'חן עפרה' ודוד, מנהל פרויקטים בבזק ולהם שבעה ילדים. הם מספרים לי את סיפורם בהרמוניה נהדרת, משלימים אחד לשני את הפרטים שכבר נשכחו עם השנים.

"גדלתי באופקים", מספר לי דוד, "וטלי גדלה בבית אל. לראשונה נפגשנו כשטלי עשתה שרות לאומי באופקים. את השרות הצבאי עשיתי במנהל יו"ש, בבית אל, וכשחיפשתי איפה להתארח בשבתות התחדש הקשר ביני לבין טלי עד שבסופו של דבר התארסנו. בעמונה גרו רווקים שרצו להפוך את הגבעה ליישוב והם עניינו אותנו לגבי מגורים שם. באותו זמן היו רק מכולות וקרוואנים הרוסים לגמרי, בלי חלונות, בלי מטבח, בלי שירותים. קונטיינר שימש כבית כנסת. הרווקים שהגיעו מעפרה ומירושלים גרו בשתי מכולות.

"הרווקים ארגנו לנו שבת קליטה כדי לשכנע אותנו לבוא. הם כל כך רצו שנבוא שהם השקיעו והשתדלו כל כך בהצלחתה של השבת. הם בישלו אוכל כיד המלך, שיפצו וניקו, כל התקציב החודשי שלהם נשפך על השבת הזאת", מספרת טלי בחיוך. "הם נתנו בעמונה את הנשמה ומאוד רצו שנבוא. ההשקעה השתלמה ובתחילת חודש אוגוסט, לפני 21 שנה, הגענו, זוג צעיר לאחר החתונה, יחד עם שתי משפחות נוספות. בהתחלה הייתה בעיית גישה ורק ג'יפ יכול היה לעלות לגבעה. המועצה פתרה את הבעיה". לפנחס ולרשטיין, ראש המועצה דאז, הם נותנים את מלוא הקרדיט כמי שדחף ועזר להקמתה של עמונה. הוא רצה להרחיב את עפרה וראה בעמונה נקודה אסטרטגית.

לא קלה דרכנו

טלי מתארת את הקשיים הרבים שהיו בתחילת הדרך ולאורך השנים, אך אין בה בדל של תלונה. מבחינתם זו שליחות חייהם, ובתודעה זו הם חיים עד היום באופן מעורר השתאות. "הרגשנו שאנחנו רוצים להיות משמעותיים, להקים משהו מההתחלה. ידענו שאם לא נהיה שם יגיעו הערבים וזה נתן למשימה המון משמעות. חיינו על גנרטור שהספיק אולי למכשיר אחד וחצי, אז תיאמנו עם השכנים, מי מכבס מתי וכמובן שחיממנו בחורף עם תנורי נפט ולא עם מזגן. הייתה בעיה בלחץ של המים, כל עוד היינו 3 משפחות זה היה בסדר אך כשהיישוב גדל נוצרה בעיה.

הרוחות של עמונה, היו גם הן דבר לא פשוט. אתה מרגיש בודד על גבעה וחושש שהקרוואן יעוף יחד איתך. ביום הכיפורים הראשון הייתי בהריון ונשארנו המשפחה היחידה ביישוב, יחד עם מספר רווקים. בבוקר הגברים ירדו להתפלל בעפרה ואני נשארתי לבדי, אפילו בלי שמירה. אבל לא חשתי פחד, גם לא לאורך השנים, כי הערבים מעולם לא התקרבו אלינו. המגורים בצפיפות של הקראוון היו קשים במיוחד עם שבעה ילדים כשלא ראינו אופק לבנייה. במשך השנים משפחות רבות עזבו את היישוב כי זה מאוד לא קל לחיות בקרוואן כל כך הרבה שנים".

הפינוי הראשון

עבור דוד וטלי הקשיים היומיומיים מתגמדים אל מול הטראומה הנוראה של הריסת תשעת הבתים בפברואר 2006. חברת 'אמנה', בסיוע משרד השיכון, בנו בעמונה 9 בתים. האדמות היו אדמות פרטיות של ערבים, אך נרכשו על ידי 'אמנה'. ב-3 ביולי 2005 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי "שלום עכשיו", אשר דרשה את הריסת הבתים בנימוק שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים, וכי כבר הוצאו כנגד המבנים צווי הריסה. כחצי שנה לאחר מכן הוגשה על ידי עמונה עתירה לבג"ץ, המבקשת לדחות את ביצוע ההריסה. בעתירה נטען שוב כי הקרקע שעליה נבנו הבתים היא בבעלות תושבי עמונה, ולא בבעלות פרטית של פלסטינים, אך בג"ץ דחה את העתירה. כ-6,000 שוטרים וחיילים הגיעו לעמונה, כדי להרוס את הבתים ולאבטח את המשימה. מולם התבצרו בבתים כ-3,000 פעילים, רובם בני נוער, שניסו ללא הצלחה למנוע את ההרס.

דוד מתאר בכאב רב את השתלשלות האירועים המחרידה שהובילה ל-200 פצועים. "ביקשו מאיתנו להסתובב עם מצלמות, כי איפה שיש מצלמות החיילים והשוטרים יותר רגועים. אז הסתובבתי עם מצלמה כדי לתעד, ועד היום אינני מסוגל לצפות במה שצילמתי. ראיתי שם ראשים מרוצצים, נערים עוברים החייאה, זה היה פשוט נורא. אוהל שבנינו בימים שקדמו להרס, כדי למלא את זמנם של אלפי הנערים שבאו לעמונה בלימוד תורה, הפך לאוהל איסוף פצועים. זה היה מטורף מה שהלך שם. צריך לזכור שהיינו רק כמה חודשים אחרי הגירוש מגוש קטיף והציבור שלנו עדיין היה בשוק מפינוי 8,000 תושבים מביתם. היינו בתסכול מכפר מימון ומבחינתנו המאבק היה להילחם על כבודנו האבוד. רצינו שיהיה הרבה רעש ושהפינוי לא יעבור בקלות. חששנו שמתחיל סחף של פינוי יישובים בהנהגתו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט".

טלי מתארת בפניי את ההתנהלות המשפחתית שלהם ביום הריסת הבתים. "המשפחה שלי הצטרפה אלינו כדי לתמוך ולחזק. היו לנו ארבעה ילדים ולא אפשרנו להם לצאת מהבית אבל הבנות הגדולות שלנו זוכרות עד היום נערים רצים אלינו הביתה עם ראשים מרוצצים וצוותים רפואיים נכנסים הביתה להוציא מזרונים, כי לא היו מספיק אלונקות. חבר'ה שהתארחו אצלנו בימים קודם ההרס חזרו עם סיפורי זוועה. הייתה ערבות הדדית יוצאת דופן, שלחו לעמונה כמויות של אוכל: לחמים, כריכים, אוכל חם, להאכיל את אלפי האנשים שבאו להביע מחאה. אני לקחתי פיקוד בשטח ובזמן האמת שימשתי ככרוז במיקרופון כדי שהעניינים יתנהלו כסדר". דוד קוטע לרגע את דבריה של טלי וקובע שאשתו הייתה מאוד גיבורה באופן בו ניהלה את האירוע.

"כשהבנתי שאלימות המפנים חורגת מכל פרופורציה ושהתקבלה החלטה מגבוה לא לתת לאף אחד לצאת מן הבתים שלם, רציתי לצעוק 'די!!!' תנו לאנשים לצאת מהבתים וללכת, אנחנו נעצור הכל ונלך הביתה. אבל לצערי די מהר המשטרה ניתקה לי את המיקרופון ולא יכולתי לעשות זאת".

דוד וטלי נושמים עמוק ולרגע משתררת דממה. צריך לתת לנפש כמה שניות של מנוחה. לשאלתי איך משתקמים מאירוע קשה שכזה, הם עונים שלא היה קל וטלי מפרטת: "זו הייתה טראומה. חלק מאנשי היישוב לא היו מסוגלים לגור מול ההריסות והייתה עזיבה. אנחנו גם התלבטנו אם לעזוב, אבל הרגשנו שאי אפשר להשאיר את הקהילה במצב הזה ולקחנו אחריות. ברוך ה', הקהילה שלנו חזקה והתחזקנו אחד מהשני. היה תסכול שהנה, אנחנו שוב בקרוואנים ואין שום אופק לבניית קבע, אז התחלנו להרחיב את הקרוואנים".

דוד מוסיף, "בעקבות הריסת הבתים אנשים שמעו את השם עמונה, זה משך הרבה אנשים והייתה קליטה מבורכת. אם היינו קולטים לישוב את כל מי שהיה רוצה היינו עיר, אבל פשוט לא היה מקום להכניס".

שנית עמונה לא תיפול

9 שנים ישבו תושבי עמונה בשלווה ובנחת עד שקפץ עליהם רוגזו של בג"ץ. ב-25 בדצמבר 2014, בעקבות עתירה נוספת לבג"ץ הדורשת את להריסת היישוב כולו, פסק בג"ץ כי חובה על המדינה להרוס את עמונה. על מנת לאפשר מציאת פתרונות דיור חלופיים לתושבים, שהשתקעו ביישוב והקימו בו קהילה, הורה בג"ץ על מימוש הצווים בתוך שנתיים.

טלי מתארת את ניסיונות מאבקם נגד הפינוי: "עבר זמן ולאט לאט מועד הפינוי התקרב. הפוליטיקאים היו רדומים, אז התחלנו להעיר אותם. הציעו לנו כל מיני פשרות, הבטיחו לנו שכונה בשבות רחל או בעפרה אבל מטה התושבים עצר בגופו את הקמת השכונה. המסר היה שמכאן אנחנו לא זזים, ועל עמונה לא מוותרים. עד השנייה האחרונה היינו מלאי אמונה שאפשר לעצור את הפינוי, אך הפוליטיקאים, לעומת זאת, היו סקפטיים ועד היום אנחנו מרגישים שהם לא עשו עבורנו מספיק. הנחמה פורתא שלנו היא שמתוך המאבק עלה חוק ההסדרה ולנו יש חלק בזה. הפינוי נקבע ליום רביעי ובתמימות שלנו לא היינו מוכנים לרגע הזה. ביום שלישי אחר הצהרים סגרו לנו את הכבישים ואני בכלל לא הייתי ביישוב. פתאום התקשרו לספר לי שלא נותנים לבת שלנו לעלות ליישוב ושמחלקים לבתים צווי פינוי. עד היום לא ראיתי את צו הפינוי כי ילדיי בבית מיד שרפו אותו. הילדים שלנו היו הלוחמים הכי גדולים שיכולים להיות. הבנות הגדולות ארגנו לינה ואוכל לכל עשרות ומאות בני הנער שהגיעו ליום הפינוי".

דוד מספר על החיבוק שקיבלו מעם ישראל: "הרגשנו שכל עם ישראל איתנו. אנשים הגיעו מכל הארץ והבית התמלא. אנשים שלא הכרנו באו להיאבק ולמחות על ארץ ישראל. עברנו יום מאוד קשה אצלנו בבית, אך גם יום מכונן, מלא עוצמות וכוחות. התחלנו להכיר את האנשים שהגיעו אלינו ולהתפעל מהם. דיברנו עם הנוער ועם התקשורת שהגיעה אלינו גם היא, על השליחות, על האמונה בזכותנו על הארץ. את ארץ ישראל לא עוזבים, מי שרוצה שלא נהיה פה יצטרך לעשות זאת בכוח ולא מרצוננו חלילה. הדגשנו בפני הנוער שאנחנו לא במרד נגד מוסדות המדינה ואמרנו: 'אתם תהיו אזרחים טובים, יש עוד הרבה מה לפעול ולתקן במדינה אבל ממכם יצאו אנשים גדולים. אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף ואם האמת קשה, אז נלחמים ומתקנים'".

"החיילים היו מופתעים מהנחישות שלנו", מתארת טלי בפניי את רגע האמת, "לא הייתה אלימות אבל הייתה נחישות, ולקח להם 6 שעות להוציא את כולנו מהבית. הבנות הגדולות שלנו הסתובבו בין החיילים, התחננו ובכו שלא ייקחו חלק בעוול הנורא הזה, ואכן היה לחיילים מאוד קשה נפשית. בשעה שמונה בערב נזרקנו מהבית. יצאנו מהבית רק עם תיק קטן שיש בו ארנק והילדים יצאו בלי כלום. נחתנו במדרשה בעפרה וקיבלו אותנו בצורה יוצאת דופן. הרגשנו מחובקים מכל עם ישראל ששלחו לנו משחקים לילדים, עוגות, ציוד ומזון".

את התקופה במדרשה הם מתארים כתקופה מורכבת, בה הם גרו 9 נפשות בשני חדרים עם 4 מיטות קומותיים. "ידענו שאם נזוז מהמדרשה החלום שלנו להקים ישוב חדש ייגנז, ולכן למרות התנאים הקשים החלטנו להישאר ולהיאבק על הקמת יישוב חדש".

עמיחי

דוד מספר שהם חיפשו מקום זמין וקבוע על אדמות מדינה: "סיפרו לנו שהמיקום של עמיחי הוא מיקום משמעותי, כיוון שיישוב אחד מוסדר בגוש שילה יכול להביא להסדרה של כל האזור, אז החלטנו ללכת על זה. אנחנו שמחים שהקמנו את עמיחי וזה הישג עצום, אבל הכאב נשאר והטראומה עוד נוכחת. אנחנו עולים הרבה לעמונה, הילדים שלנו עושים שם שבתות, והעוול צועק מכל פינה, הקוצים שם בכל מקום. סתם הרסו יישוב חי".

"אם מחר יהיה ניתן לשוב לעמונה, אתם חוזרים?" אני שואלת, וכאן הדעות חלוקות. טלי עונה חד וחלק שמחר היא חוזרת יחד עם כל נשות עמונה ודוד אומר שאת הילדים הוא יישלח לגור שם, אך הוא כבר הניח את מקל הנדודים.

על אף הכאב והגעגוע, טלי ודוד מסיימים את השיחה איתי בנימה אופטימית ומספרים לי שעמיחי, השם אותו בחרו ליישובם החדש, מבטא ומסמל אותנו, עם ישראל, שמתוך המשברים, הגלות והצרות אנחנו חיים, יוצרים ובונים. לו יהי.

 

 

עבור לתוכן העמוד