סיגלית טמיר - עדי עד

4/07/2018
סיגלית טמיר - עדי עד (הגדל)

היישוב עדי עד עלה על הקרקע בר"ח חשוון תש"ס, כאשר קבוצת בחורים מהווה את הגרעין הראשוני. מהר מאד הצטרפו אל הבחורים המתגוררים בקרוונים שתי משפחות ועדר כבשים. השם עדי עד ניתן למקום על ידי אלעזר שמאי ליבוביץ' הי"ד, שהיה מראשוני הבחורים שעלו לגבעה, תוך שהוא נסמך על דברי דוד המלך "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהילים, קל"ב, י"ד).

היישוב ממוקם בתחום המועצה האזורית מטה בנימין, במזרחו של גוש שילה ומתגוררות בו כיום כ-47 משפחות. הוא יושב על הר בגובה של 854 מטר, צופה אל הסרטבה ואל עבר הירדן, וחולש על יישובי הבקעה ממזרח ועל יישובי גוש שילה בצפון־ מערב.

 

אני פוגשת את סיגלית טמיר בבית העץ בו היא מתגוררת בעדי עד. סביב לבית צומחים עצים שנתברכה בהם ארץ ישראל: גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. סיגלית היא דמות מעוררת השראה, אם לעשרה ילדים, בלנית מסורה כבר 13 שנה, מלאת חזון ואמונה. נשואה למשה ששימש שנים רבות כרכז בטחון מוערך של גבעות שילה, וכיום הוא ראש מדור הדרכה במחלקת בטחון בנימין.

סיגלית מתארת לי את סיפור העלייה לקרקע של עדי עד בהתלהבות, וכולה אש יוקדת. היא שוזרת בתוך סיפור ההתיישבות מושגים של גאולה ותקומה בהתרגשות שמצליחה להדביק גם אותי. טרם שיחתנו, אני מנסה להכניס להגדרות את תושבי היישוב וסיגלית מנסה לעזור לי. "בגדול אנחנו מחוברים לבורא ולבריאה, חיים בטבעיות ומחוברים לאדמה. הרבה אצלנו נוסעים לאומן בראש השנה אבל גם יש קבוצה של רמב"מיסטים, כך שהגיוון פה גדול".

"גדלתי בירושלים", היא מספרת, "ובגיל 18 הגעתי לגוש קטיף, לשנת שירות לאומי במדרשת הדרום. שם פגשתי את משה, שהתגורר בנווה דקלים. שנה אחרי השירות הוא הפך להיות בעלי. הלכתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה ומשה למד תורה. חיפשנו איפה לגור ומצאנו ביישוב 'שבות רחל' ישיבה חקלאית שמאד התאימה לנו. גרנו בשבות רחל אבל כל הזמן היו דיבורים על 'פריצה קדימה'. באותו הזמן כל הגבעות ממזרח לנו היו אדמות מדינה שוממות וערבים התחילו להגיע לשם. יום אחד שיבי דרורי, שהיה אז תלמיד באותה ישיבה בה למד בעלי, לקח אותנו לסיור בשטח והראה לנו את כל הגבעות שמסביב. החלה התארגנות לעליה לישוב אחיה. יוסי שוקר ז"ל ורונית אשתו עשו אצלם ערב בבית בשבות רחל כדי לגבש גרעין ואנחנו הצטרפנו אליו, אפילו עשינו באחיה כמה שבתות. כשהגרעין החליט לעלות ולהתיישב שם ישיבת קבע נולדה לנו הבת הבכורה, תמר, ואנו החלטנו שעם תינוקת כל כך קטנה לא נוכל לעלות".

נלבישך שלמת בטון ומלט

בשלב הזה סיגלית נזכרת באדם מיוחד במינו, יעקב גל ז"ל, פרופסור לפיזיקה במכון ויצמן. "הוא היה יהודי דתי שגר בכפר סבא. הוא בא אלינו וקבע שחייבים לחבר את אריאל לבקעת הירדן. הוא דיבר על רצף התיישבותי שהיה נראה אז חלום באספמיה, היום רואים את התגשמות החלום הזה בעיניים ממש. החל מאריאל ישנו קו רציף של ישובים - נופי נחמיה, רחלים, גבעת הרואה, גבעות עלי, גבעת הראל, שילה וששת גבעות שילה עד מעלה אפרים.

"העניין הזה היה בדמו ואנחנו חשבנו שהוא מיליונר כי לכל דבר שהיה צריך הוא הביא כסף. יום אחד הוא קנה מכולה, ויום אחד הוא סלל כביש. לאחר שהוא נפטר זכינו להכיר את המשפחה שלו ואז בנותיו סיפרו שכשהן באו לבקש מאביהן כסף לשמלה הוא ענה להן שילכו לבקש שמלה מהכביש אותו סלל. כך הבנו שהוא בכלל לא היה מיליונר אלא ציוני נלהב שארץ ישראל הייתה אהבת חייו. היה לו מאוד חשוב לבסס אותנו מבחינה כלכלית אז הוא הקים את יקב אחיה".

למרות שתושבי האזור לא ידעו כלום בנושא הם לא נרתעו, למדו את הידע המקצועי הנדרש ועשו יינות משובחים. "הקברנה סוביניון היה ממש מצוין", סיגלית נזכרת בערגה, "בכל האזור לא היה כרם אחד, ואת הענבים הביאו מכרמי יוסף. יוסי שוקר הסתכל על כל השטח והכריז כנביא ירמיהו: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ", הוא קבע שעוד נעשה פה יין ושמן כאשר עוד לא היה פה עץ אחד. במשך השנים ניטעו בכל האזור דונמים רבים של כרמי גפן וזית ואנחנו ממש נפעמים מכל הברכה הזאת. עם ישראל צועד כל הזמן לכיוון של גאולה".

עולים לעדי עד

"בר"ח חשוון תש"ס עלו לפה כמה חבר'ה צעירים בהנהגתו של הרב בעז מלט שהיה ראש ישיבת "שדות אמיר" בשבות רחל. הם עלו בלילה, תקעו בזנטים באדמה, עשו יסודות והרימו קונסטרוקציה של חממה שמעליה תקרת איסכורית. הבית שלנו זה המבנה הזה שעל יסודותיו בנינו לאחר כמה שנים בית מעץ.

"יחד עם המבנה הארעי הביאו גם אוטובוס ששם היה אפשר לישון כי הקור היה עז. ככה גרו הבחורים שבועיים, כשביום הם לומדים תורה במבנה ובלילה הם ישנים באוטובוס. אחרי שבועיים הביאו קרוואן ראשון למשפחת מלט. בר"ח כסליו אנחנו הגענו עם בתנו התינוקת, והחוויה זכורה לי כהזויה. זה היה סוד מתי נעלה, וביום חמישי, באמצע הלילה בהפתעה, הגיע טרקטור שהעמיס את כל החפצים שלנו. שידת הבגדים הועלתה לטרקטור יחד עם כל הבגדים שבתוכה, המקרר הועמס יחד עם כל תכולתו, לא ארזנו שום דבר באופן מסודר. ביום שישי אחרי לילה לבן הייתי צריכה להתייצב בעבודה".

באותו יום שישי, בזמן שסיגלית הייתה בעבודה, התרחש אירוע דרמטי. 200 ערבים מהכפר הסמוך, אל- מועייר, החלו לעלות לעדי עד. המתיישבים הזעיקו את הצבא, אך כיון שהוא לא היה מעוניין בעימותים עם הערבים, הם אישרו להם להתפלל על הגבעה הזו, כבקשתם.

"בינתיים, החלו להגיע עיתונאים וצלמים שהם אינם בדיוק אנשי שלומינו", ממשיכה סיגלית לספר, "ולמחרת התפרסמה תמונה בידיעות אחרונות בה מצולמים משה בעלי אוחז בנשק, תושב נוסף עם כלב שמירה ומולם ערבי זקן עם מקל. 200 הערבים שעמדו מאחוריו לא צולמו כמובן. בתחתית התמונה נכתב 'מאבק על קרקעות ליד ההתנחלות שילה'. הם עם נשק וכלב, הוא עם מקל. התמונה הזאת עיוותה באופן כל כך בוטה את המציאות. הם הציגו את הערבי כאדם זקן וגזול ואותנו ככובשים. במוצאי שבת התקשרתי לספר להורים שלי על המעבר לעדי עד. עם העובדה שאנו גרים בשבות רחל הם טרם השלימו, אז כשסיפרתי על מעבר לגבעה חדשה הם בכלל היו מזועזעים.

"ההתנהלות היומיומית הייתה מתישה. בתנו הבכורה, תמר, הייתה בת חצי שנה ואני מדי בוקר, בכל מזג אויר, רצתי לעבודה. הייתי מקלחת אותה במעון כי לא היה לנו מים בהתחלה. ללחץ המטורף בבקרים החלטתי לשים סוף כשהגיע אלינו זוג שגידל עזים. יצאתי מדי בוקר בלחץ והם היו בנחת רועים את העזים. כשחזרתי הביתה אחר הצהרים ראיתי אותם שוב בקצב הנינוח שלהם יחד עם העזים והבנתי שאני רוצה נחת בחיים. מאז לא חזרתי לעבודה אלא התעסקתי בציבוריות ביישוב, בוועדות השונות ובמשך השנים העשרתי את עצמי בלימודי גרפיקה, מולטימדיה ותחביבים נוספים".

בניין עדי עד

סיגלית מספרת לי שתמר הקטנה מסיפור הקמת היישוב הפכה לגדולה והתארסה עם יהודה. "מאז ומתמיד היה לה חלום, להתחתן בעדי עד, אבל אנחנו היינו ספקנים ואמרנו לה 'בבקשה, רק תמצאי את החתן שיסכים להתחתן כאן ושגם משפחתו תסכים להגיע'. תמר מצאה ומשפחתו של החתן הסכימה בשמחה". זה לא מפליא אותי, כשאני שומעת מסיגלית שאביו של החתן הוא הרב עוזי שרבף, גואל הבתים בחברון ואמו של החתן היא בתו של הרב לוינגר.

"החתונה, שהתקיימה בראשיתו של חודש תמוז, הייתה מבצע מההתחלה ועד הסוף. היינו צריכים להביא טרקטור שיכשיר את השטח. יום לפני החתונה ירד גשם ודאגתי מה יהיה, אך יצא טוב כי הגשם הידק טוב טוב את האדמה. חברים מאד עזרו לנו והבאנו חשמל, תאורה, שולחנות, כסאות ושמשוניות. שכרנו צלחות, סכו"ם, מפות ומפיות כי היה לנו חשוב שהחתונה תהיה ברמה, שיהיה מכובד, שלא יאכלו עפר ולא ישבו על הרצפה. הגיעו 500 מוזמנים וברוך ה' יצא מדהים, אבל זה כבר לא קשור אלי, כי איך שיצא בסוף זה לגמרי מאת ה'. הבנים שלנו במשך חודשים ריצפו חלק בגינה שעליו הונח ספסל נדנדה ששימש ככיסא כלה. החופה הייתה אצלנו בחצר, ולפני השקיעה, בנוף הקסום של הרי הגלעד, המחזה היה מקסים. אחרי החופה עגלה רתומה לסוס לקחה את הזוג לחדר הייחוד שהוא בעצם ביתם בעדי עד. אלו היו רגעים מרוממים מאד".

מפה יצמח משיח

לקינוח אני שומעת מסיגלית סיפור מתוק. "לפני 13 שנה הגיע לעדי עד מיכאל שולקין, יהודי-רוסי מבוגר, ואמר שהוא חייב לדבר עם התושבים, אז כינסנו את כולם. הוא סיפר לנו שבחוץ לארץ הוא היה עובד במכרות יהלומים, ושיש לו חוש מיוחד דרכו הוא מסוגל להגיד איפה כדאי לחפור ולמצוא יהלומים. הוא אמר לנו באלה המילים "אני מרגיש שיש פה יהלומים מיוחדים, מפה יצמח משיח". אחרי היכרותי עם הרוח המיוחדת של המקום והתושבים אני מסכימה עם מיכאל ומבינה שבהחלט הייתי במכרה יהלומים.

עבור לתוכן העמוד