תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

שלי נוטקיס – חלק ב'

16/05/2018
הגדל
פרנסה
היינו מושב שיתופי שניסה, לפחות בהתחלה, להסתמך על ענפים לא חקלאיים. זה לא היה פשוט. הענפים העיקריים היו: מפעל אלקטרוניקה, מפעל כימי לצבע מאכל טבעי וכשר: לקחו ענבים מהיקב, והוציאו מהקליפות צבע מאכל אדום. מאוחר יותר המפעל עסק בבדיקות קרקע לחקלאיים ברחבי הארץ.
היה לנו גם מפעל מחשבים: Elazar Data Processing. למחשב הגדול VAX שהיה במפעל היה חדר ענק עם מזגן, המזגן היחיד שהיה במושב באותה העת. חלק מחברי המושב עבדו במפעל, בתכנות ועיבוד נתונים. אגב, המפעל המשיך להתקיים גם לאחר פירוק המושב.
ענף נוסף, שהעסיק בעיקר את נשות המושב היה ייצור גובלנים (רקמה על קנווס כדי ליצור תמונה) בעבודת יד. אוטובוסים של תיירים היו מגיעים לכאן כדי לקנות את הגובלנים. הרחבנו את חנות המתנות ופתחנו קיוסק ולאחר מכן מסעדה. אלעזר היה המקום היחיד בין ירושלים לחברון שאיפשר לתיירים לעצור, לשתות ולאכול. בנוסף למסעדה, פתחנו גם חדרי אירוח. בהמשך, שלוש הישיבות שפועלות היום ברחבי גוש עציון התחילו את דרכן באלעזר: ישיבת שבות ישראל (הישיבה שייסדה את אפרת), הישיבה התיכונית נווה שמואל השוכנת היום באפרת וישיבת המבתר (מחניים) שצמודה היום למגדל עוז. 
מושב שיתופי
כחברי המושב, עשינו הכול בעצמנו, והיינו מאוד גאים בזה. לא היו כאן שכירים, חברי המושב עבדו בכל הענפים. גם הטיפול בילדים הצעירים נעשה רק על ידינו. לאחר כמה שנים הבנו שבשביל לשרוד מבחינת כלכלית אנחנו חייבים גם לפתח ענפים חקלאיים. אז הקמנו לולים וכל החברים התגייסו בזמן המשלוחים של העופות, שהיו לרוב בלילות. זה עבד כך: היית מקבל כפפות, ושם את הרגל של התרנגול בין אצבעות היד ומעביר אותו לכלוב. היו לנו גם מטעים בוואדי אבו נופל, באזור שבין כביש אלון שבות-ראש צורים לעין אבו כלאב. חברי המושב עבדו קשה כדי להכין את האדמה והשטח: סיכלנו, גדרנו, חרשנו ונטענו את המטעים. כל הפיתוח שם הוא עבודה שלנו. צבאים שהסתובבו בשטח פגעו לנו במטעים, ודייל ברנובסקי, חבר מושב, הגה רעיון שאומץ אחר כך על ידי שאר היישובים בגוש, כדי להבריח את הצבאים מהמטעים - הוא תלה סבונים של "נקה 7" על העצים. באופן מפתיע הרעיון עבד. היו גם גיוסים של נשים במטע לצורך קטיף ומיון. גם התגייסנו לפעמים בלילה למלא הזמנות למפעל "ריקמה", מפעל הגובלנים של המושב. 
אחת החוויות הכי קשות בשבילי הייתה הוויתור על המטעים. כשהמושב היה בשנתו האחרונה (שנת תשמ"ח) לא היה לנו כסף, אבל הרגשנו שזו שנה שבה המטע יניב המון פרי. למי שעובד במטע במשך שנים יש יכולת לנבא דברים כאלו. המוסדות, שכבר התכוננו לפרק את אלעזר בגלל החובות, רצו להעביר את המטע ליישוב אחר, ואנחנו ביקשנו רק שייתנו לנו עוד שנה שבה העצים יתנו יבול מבורך ואולי אנחנו נצליח בזכות זה לצאת מהחובות. המוסדות סירבו, והעצים אכן נתנו יבול יפה, אבל בזמן הזה המטעים כבר עברו לקיבוץ מגדל עוז. 
ילדים
אחד הדברים הכי עוצמתיים במושב היה החיים של הילדים. כשהיה לנו מפגש לציון ארבעים שנה למושב אלעזר, דווקא אנשי הדור השני שיתפו את זיכרונם כדי להגיד שהייתה להם ילדות נהדרת ומלאה. זה מה שרצינו לתת להם. היו להם חוגים, חינוך טוב, וכל מה שצריך. הייתה גם מערכת של עבודת ילדים, וכל גיל זכה לתרום בצורה כזו או אחרת למושב. בשכבות גיל מסוימות הילדים היו קמים לפנות בוקר, ועוזרים בין השעות 4-7 במטע, ולאחר מכן היו מגיעים לבית הספר עם שקית דובדבנים. לקראת הסוף של המושב אחד הבנים שלי אמר: אני רוצה לעשות משלוח של עופות ולקחתי אותו בשלוש בלילה ללול. הוא כנראה הרגיש שהוא יפסיד חוויה משמעותית אם המושב יתפרק והוא לא יעבוד בלול, למרות שהוא עדיין לא הגיע לגיל המתאים.
יחד
כשאתה חלק ממושב שיתופי אתה לא לבד. כשהייתי לוקחת אנשים לסיור במושב הייתי אומרת: זה הגן שלנו, המקווה שלנו. לא השקעתי בבית שלי כי השקעתי במושב. המושב היה העתיד של הילדים שלי. כשהיישוב הפסיק להיות מושב שיתופי זה היה קשה לי מאוד. אמרתי: אם אנחנו לא ממשיכים להשקיע בדור הבא, מי ישקיע?
היה עניין נוסף שהיה שונה ביננו ובין שאר יישובי הגוש: היינו יישוב של עולים, ולרוב התושבים לא הייתה משפחה בארץ. המושב היה בשבילנו משפחה. עם המשפחות מהמושב שנשארו כאן עד היום אנחנו מרגישים עדיין כמו משפחה. 
פירוק
ההתארגנות הכלכלית של אנשי המושב הייתה לפי משפחות. כל משפחה קיבלה תקציב לפי גודל המשפחה וגיל הילדים, ולא לפי שום קריטריון אחר. עבדנו מאוד קשה, וכולם עבדו יחד, אבל מסתבר שלא הרווחנו מספיק כדי להתקיים. כאשר ארגון הקניות של המושבים קרס, אנחנו קרסנו כלכלית יחד איתו. אני זוכרת שהלכתי לגזבר לבקש כסף כדי לקנות סנדלים לבן שלי, ולא היה לו כסף. חזרתי הביתה וידעתי שלא אוכל להמשיך כך. 
לא היה לנו מושג מה יהיה. זו הייתה תקופה קשה מאוד של חוסר ודאות. לא ידענו מה יישאר לנו, וחששנו שאולי יזרקו אותנו מהבית. אני לא זוכרת כמה זמן היינו במצב הזה. בשלב כלשהו פנינו לעורך דין כדי להבין את מצבנו וכדי שייצג אותנו. אפילו לא ידענו מהו מספר תעודת הזהות שלנו, כי אף פעם לא היינו צריכים להשתמש בו. לא היה לנו גם מושג לגבי כסף, המושב מימן הכול: קופת חולים, ביטוח, חינוך, אוכל, חשמל. 
אנחנו היינו היישוב השיתופי הראשון בארץ שעבר הפרטה. כשעברנו את זה, לא הייתה מילה כזו: "הפרטה". אנחנו הפכנו לאב טיפוס לתהליך הזה. לא היה לנו שום קול בעיצוב העתיד שלנו, לאחר שהמוסדות לקחו את המושכות. לכן המכה של איבוד המטע שהזכרתי קודם הייתה כל כך קשה, זה היה פרי עמלינו והוא נקלח מאתנו. 
המוסדות הגיעו להסדר כאשר התושבים יקבלו אחוז מסוים של הבית שבו הם גרו לפי שנות הוותק שלהם ביישוב, ועל השאר הם יצטרכו לקחת משכנתא. הסוכנות היהודית התחילה להביא לכאן משפחות מבחוץ. למרבה המזל, רוב המשפחות שהם בחרו היו משפחות שבהן לפחות אחד מבני הזוג היה עולה ותיק. כך גם המשפחות החדשות התחברו יפה עם הוותיקים. ואז התחיל כאן היישוב הקהילתי. 
אי אפשר לעזוב את הגוש
לראובן הציעו להיות מנהל בית ספר שדה עפרה, ואני נסעתי באוטובוס לעפרה כדי לבחון את היישוב. נסעתי באוטובוס ובכיתי. הבנתי שאני לא יכולה לעזוב את הגוש. מה שיהיה יהיה. רוב מכריע של המשפחות נשאר כאן, אבל משפחות אחרות התחילו לעזוב. שתי משפחות עזבו לראש צורים, וכבר לפני פירוק המושב שתי משפחות עזבו את אלעזר והשתתפו בהקמת היישוב אפרת. בשלב מוקדם יותר שתי משפחות עברו לאלון שבות. כל פעם שמשפחה עזבה, גם לפני פירוק המושב וגם לאחר מכן, קיבלנו את זה באופן קשה. באופן מפתיע, לחלק מהמשפחות שעזבו יש היום ילדים באלעזר. עם רוב המשפחות שעזבו יש קשר עד היום. 
עצמאות
הדבר הראשון שעשיתי כאשר פורק היישוב היה להתחיל לטייל בקורסים של אריה רוטנברג מבית ספר שדה כפר עציון. אמרו לנו להגיע בשעה 13:00 למתנ"ס הגוש, בלי הסבר על מה שהולך לקרות, ומאז אני משתתפת במשך שנים בקורסים שלו. כששאלו אותי מדוע לא התחלתי לטייל אתו קודם לכן, עניתי שהייתי במסגרת שיתופית, והזמן שלי לא ממש היה שלי. ישנן מספר משפחות שזכו שילדיהם ונכדיהם גרים היום באלעזר ואנחנו ביניהם. זו המחמאה הכי חיובית שיכולנו לקבל, שילדינו רוצים לגדל את ילדיהם במקום שהם גדלו 
יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד

GUI: Grid_1.asp
close