ישעיהו יחיאלי - אלון שבות - חלק א'

14/03/2018
ישעיהו יחיאלי - אלון שבות - חלק א' (הגדל)

 

ישעיהו יחיאלי, יליד תל אביב (תש"י), בן לאברהם ז"ל ומרים. למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר, ולאחר מכן היה תלמיד במחזור הראשון של ישיבת הר עציון. לאחר נישואיו לתמר בשנת תשל"ג הם קבעו את ביתם באלון שבות. אב לשישה ילדים, שלושה מהם גרים בגוש עציון. פעל במגוון תפקידים בבני עקיבא, הארצית והעולמית, ניהל את מתנ"ס גוש עציון והיה סגן ראש המועצה האזורית גוש עציון. ב-25 השנים האחרונות מנהל את תכנית נעל"ה - המקדמת עליית בני נוער יהודיים מכל רחבי העולם ללימודי תיכון בארץ.

אלון שבות: היישוב הרביעי שקם במועצה האזורית גוש עציון, לאחר כפר עציון, הר גילה וראש צורים. היישוב התפתח מסביב לגרעין ישיבת ההסדר 'הר עציון', שבימיה הראשונים שכנה בקיבוץ כפר עציון. באופן רשמי עלה היישוב אל הקרקע בחשוון תש"ל, אך בפועל הגיעו לכאן ראשוני המתיישבים בסיוון של אותה שנה. שמו מסמל את כמיהתם של בני גוש עציון לשוב הביתה לאחר חורבנם של ארבעת יישובי גוש עציון במלחמת העצמאות. כיום מתגוררים באלון שבות כ-3,500 תושבים, וישיבת 'הר עציון', אחת מישיבות ההסדר הגדולות בארץ, שוכנת במקום לצידה של מכללת 'הרצוג'.

 

ההתחלה

נולדתי בתל אביב בשנת תש"י, ובשנותיי הראשונות גרנו בשיכון הפועל המזרחי בשכונת קריית שלום. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי קשור לגוש עציון באופן עמוק. ראשית, ליד ביתי, בתוך שיכון הפועל המזרחי, גרו מקצת מאלמנות כפר עציון וילדיהן, בשנים שלאחר פירוק הקיבוץ בגבעת עלייה. שנית, אמי, שיצאה לעבוד כבר בגיל צעיר, קיבלה בשנות ה-40 ימי הבראה בבית המרגוע שבקיבוץ כפר עציון. אמי הייתה האחרונה שראתה את שלום קרניאל הי"ד, איש הרוח של כפר עציון, בצאתו מתל אביב לירושלים ומשם לגוש עציון ב'שיירת העשרה'. היא ניסתה לשכנע אותו שלא לנסוע כי מסוכן בדרכים לגוש [שלום קרניאל היה אחד מעשרת ההרוגים בשיירה - נ.פ.]. בבית הכרנו את הדמויות המרכזיות שחיו, פעלו ונפלו בגוש. גם בבית הספר ובבני עקיבא למדנו את סיפוריהם של אנשי גוש עציון, כך שהסיפור הגיע אליי בילדותי מכל הכיוונים.

אחרי עשרות שנים התברר לי הקשר מפתיע נוסף: מסתבר שאבי ז"ל, שהלך לעולמו בשנה האחרונה, ועלה מפולין לאחר השואה, רצה להגיע לגרעין שעלה לכפר עציון. בסופו של דבר, בגלל החלטת מוסדות התנועה, הגרעין שלו הגיע לטירת צבי.

נתיב מאיר

למדתי בישיבת נתיב מאיר שבשכונת בית וגן בירושלים. אני עדיין זוכר את הכותרת הראשית ב'מעריב' בכ"ג באלול תשכ"ז על העלייה המחודשת לכפר עציון. כנערים בני שבע-עשרה הצצנו בכותרת הראשיות של 'מעריב', בדוכן העיתונים שברחוב הפסגה, ונפעמנו. בכסלו תשכ"ח, כאשר היינו בשמינית, הגיע חנן פורת ז"ל לתת שיחה לשכבה שלנו. הוא הציע לנו להשתתף בהקמתה של ישיבת הסדר בגוש עציון, ישיבה שלאחר מכן תקים יישוב. הוא ידע להגיד שכרגע יש הכנות מתקדמות להקמת יישוב שני בגוש - 'ראש צורים' - ויש תכניות בקנה להקמת יישוב שלישי. יותר מזה הוא לא ידע להגיד. כיום אני יודע שאדם נוסף היה אחראי על דחיפת היוזמה: משה מושקוביץ (מושקו), ראש המועצה האזורית שפיר ומחברי משואות יצחק עוד בגוש עציון. מושקו כתב ביומנו בכ"ח באייר תשכ"ז תכנית להקמת מרכז אזורי בגוש עציון, בדומה למרכז שבמרכז שפירא: ישיבת הסדר, ובית ספר שדה. לנו, בכל אופן, לא היה יותר מידי מידע.

בכל אופן, הייתה לנו התלבטות לא פשוטה: זו הייתה התקופה שמיד לאחר מלחמת ששת הימים. בבני עקיבא לחצו עלינו ללכת לגרעין בעין הנציב שבעמק בית שאן. ראש ישיבת נתיב מאיר, הרב אריה בינה זצ"ל, הקים באותה העת את ישיבת הכותל, ורצה שאנחנו נהיה הקבוצה הראשונה שממנה תורכב הישיבה. היינו כמה חבר'ה שהיו 'איפכא מסתברא', קבוצה של חמישה בחורים. באנו לחנן פורת ואמרנו לו: 'הננו'. לאט לאט התחלנו להשפיע גם על שאר חברי הכיתה. נוצר מצב שמתוך כיתה של ארבעים ושמונה בחורים, כשליש היו אתנו. לחלק מאתנו הייתה ידיעה ברורה שאנו נכונים לאתגר, וחלק אחר התלבט. הצטרפו אלינו גם כמה חבר'ה משיעור א' בישיבת מרכז הרב, שהיו אמורים להיות החונכים שלנו. ביניהם ראוי כמובן לציין את הרב יואל בן נון, שהיה לו חלק חשוב בהקמת 'הר עציון'.

נפגשים עם ראש הישיבה

הפגישה עם הרב עמיטל זו פגישה שלא אשכח. החבר'ה שהחליטו לעלות לגוש, או שעדיין היו בין המתלבטים, הגיעו לפגישה עם ראש הישיבה המיועד בביתו שבגבעת מרדכי. לרב עמיטל, ניצול שואה ולוחם במלחמת העצמאות, היה קשר אישי לגוש עציון והוא ביקר בכפר עציון לפני חורבנה. הרב עמיטל אמר לנו שהוא לא חושב שהוא מתאים להיות ראש ישיבה, אבל למשך השנה הראשונה, עד שיימצא ראש ישיבה קבוע, הוא הסכים לבקשתם של חנן פורת ויואל בן נון לקחת על עצמו את התפקיד. ואז הגיע שלב השאלות. רוב השאלות התמקדו בעובדה שהישיבה אמורה הייתה לשכון בחודשים הראשונים בתוך קיבוץ כפר עציון (ובפועל שכנה כשנה וחצי). החבר'ה שאלו על הישיבה בחדר האוכל של הקיבוצניקים ועל החשש מעירוב עם בנות הקיבוץ. לרב עמיטל הייתה תשובה אחידה לכל השאלות והחששות: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו". לאחר הפגישה כל מחנה התחזק בעמדתו: אלו שהחליטו להגיע לגוש, ואלו שחששו טרם הפגישה, התחזקו בטענותיהם ואמרו שהרב עמיטל הוא לא דמות של ראש ישיבה.

במהלך החודשים הבאים הצלחנו להעביר אלינו שני 'שחקני רכש' - את בכירי התלמידים שבשכבה: יעקב מדן, שחשב ללמוד בישיבה חרדית, וכיום הוא ראש ישיבת הר עציון, ואת אליהו בלומנצוויג, שמשמש היום כראש ישיבת ירוחם. עם החיזוק המשמעותי הזה הגענו בתמוז של אותה השנה לשלושה ימי הכנה לקראת הטירונות. אני זוכר משפט אחד שאמר הרב עמיטל באותם ימים: "אנשים אומרים שצריך קודם להגיע לישיבה ולהתחזק, ואז אפשר ללכת לשרת בצבא. אני אומר לכם הפוך - קודם תלכו לצבא ותתחזקו, ואז תגיעו לישיבה מוכנים".

ישיבה בכפר עציון

התחלנו טירונות במחנה 80, והיינו שם במשך ארבעה חודשים. לראש השנה קיבלנו גלויה מחנן פורת: "שנה טובה בשם כפר עציון". הגלויה שמורה אצלי עד היום. בג' בכסלו תשכ"ט עלינו על אוטובוס קו 440 מירושלים, והגענו ביום קר, גשם זלעפות, לכפר עציון. חנן פורת הגיע לתחנת האוטובוס והוביל אותנו לניסאן [מבנים צבאיים ירדנים ששימשו את ראשוני כפר עציון - נ.פ.] שהוכשר לבית מדרש. הרב עמיטל לא הגיע איתנו, ואת שיחת הפתיחה של ישיבת הר עציון ניתנה בידי חנן פורת, והיא הייתה מרגשת מאוד. חנן אמר: "זכאים הרי חברון שישמע בהם קול תורה". הוא גם נהג לצטט את הפסוקים מספר חגי: "גדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָ-אוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם", וטען שעל קבריהם של הרוגי המלכות שנפלו על הגנת גוש עציון יש להקים ישיבה שישמע בה קול תורה.

הגיע עת תפילת המנחה, ולא ידענו באיזה נוסח להתפלל. התקשרנו לביתו של הרב עמיטל, ושאלנו אותו באיזה נוסח ראוי שנתפלל. הוא ענה לנו: "אתם זה הישיבה. תחליטו אתם". החלטנו שמתפללים לפי נוסח החזן. מאז ועד היום, בכל המוסדות והיישובים שיצאו מישיבת הר עציון - באלון שבות, בכרמי צור, בישיבת ההסדר בירוחם - מתפללים לפי נוסח החזן. היום אני מבין שההחלטה שלו שלא להיות ביום הראשון של הישיבה הייתה צעד מתוכנן, צעד שהוא חזר עליו בלא מעט צמתים בהמשך. הוא ידע שהתלמידים יתפסו אחראיות על הקמת הישיבה רק אם הם ירגישו שהיא ממש שלהם, והם אלו שקובעים בה את המסורות וההחלטות.

אלון שבות

בתחילה אמרו לנו שהישיבה תשהה בכפר עציון כשלושה חודשים, ולאחר מכן תעבור ליישוב הקבע, שלא היה ברור היכן הוא עתיד להיות. שלושת החודשים חלפו עברו, ואנשי בית ספר שדה התחילו ללחוץ עלינו לפנות את המבנים, שהיו מיועדים לאכסניית נוער ליד בית ספר שדה. החלו לעלות רעיונות שדברו על מעבר זמני של הישיבה למרכז שפירא. התלמידים, ביניהם הרבנים (לימים) יעקב מדן ויואל בן נון, חששו שאם יעזבו את הגוש ייתכן שלא יחזרו והודיעו שיתגוררו באוהלים ליד האלון הבודד. הייתה גם תכנית שדיברה על הקמת יישוב באזור חטמ"ר עציון של היום, במגורי הקצינים הירדנים הנטושים. בסופו של דבר בקיץ תשכ"ט אישרה ממשלת ישראל בעקבות דחיפתו של השר יגאל אלון את הקמתה של הישיבה בגבעת העץ, ועל פי בקשתו של מושקו נוספה להצעה גם הקמתו של מרכז אזורי באזור.

המבנים הציבוריים הראשונים של הישיבה, עלו אל הקרקע במיקומו הנוכחי של סניף בני עקיבא באלון שבות ומכון צומת, ולידם מגורי הסגל ומגורי התלמידים. אלו היו שבעה-עשר מבנים של אשטרום: הכינו את תשתית הרצפות במקום, ומנוף היה מרים את הקירות שהיו מורכבים במפעל 'אשטרום' ומחבר אותם לרצפה. בניגוד לרוב המבנים הללו, שהיו מחופים באבן ירושלמית, המבנים הראשונים דווקא חופו בחלוקי נחל. מסתבר שבמקור המבנים היו אמורים להגיע להיאחזות נח"ל בבקעת הירדן, ולכן יצרו בידוד טוב מהחום, בחלוקי הנחל. הביאו ממש מחנה של היאחזות נח"ל בשלמותו: מבני משרדים, חדר אוכל, מועדון, מגורי קצינים ומגורי חיילים. בכ"ג בסיוון תש"ל, לאחר שהכול היה מוכן, העבירו טרקטורים של כפר עציון את כל ציוד הישיבה ליישוב החדש. העוברים היו ברובם תלמידי המחזור השני של הישיבה, אנחנו, בני המחזור הראשון, היינו באותו הזמן בפרק הצבאי של האימון המתקדם. כעבור מספר חודשים, כאשר סיימנו אותו, הגענו ישר לכאן. אז אמנם היינו המחזור הראשון של הישיבה, אבל המחזור הראשון שהיה באלון שבות היה מחזור ב'.

המשך בשבוע הבא...

 

עבור לתוכן העמוד