עוזי כוכבא - מגדל עוז

7/03/2018
עוזי כוכבא - מגדל עוז (הגדל)

עוזי כוכבא נולד בשנת 1957 בחיפה. בסיום שירותו הצבאי בנח"ל עלה למגדל עוז, שם פגש את אשתו לעתיד חיה. שם גם נולדו להם חמשת ילדיהם: מיכל, תמר, רחל, שירה ואלי. כוכבא הוא ד"ר לביוכימיה, אשר שימש במגוון תפקידים בקיבוץ, ובין השאר היה מזכיר פנים, מרכז משק ומנהל הרפת במספר קדנציות.

על קיבוץ מגדל עוז: הקיבוץ קם בשנת תשל"ז (1977) על ידי מספר גרעינים שישבו באותה העת בכפר עציון. שמו של הקיבוץ מזכיר את היישוב מגדל עדר, חלוץ היישובים היהודים בהר חברון, שפעל כאן במשך כשלוש שנים לפני כ-90 שנה. כיום מונה מגדל עוז כ-70 משפחות, ושומר על אורח חיים שיתופי. בקיבוץ נמצא מפעל לייצור פאנלים למטוסים, רפת, לולים ושטחי חקלאות מגוונים.

שנות ילדותי

נולדתי ב-6 באוקטובר 1957, בשכונת הדר בחיפה, כבן הצעיר למשפחה של שלושה בנים. אבי עלה מפולין, ואמי עלתה מגרמניה יחד עם משפחתה מיד לאחר עלייתו של הילטר לשלטון. מגיל 13 התחלתי ללכת יחד עם אחי, מוני, לסניף בני עקיבא בהדר, למרות שבאותו הזמן כבר עברנו להתגורר בשכונת אחוזה. באוגוסט 1975 התגייסתי לנח"ל, ושובצתי בגרעין לעלומים, יחד עם חבר'ה מחיפה, הרצליה, ירושלים ורחובות. בחצי שנה הראשונה של השירות שהינו בעלומים, כשאני עובד בשדות השלחין. לאחר חצי שנה של עבודה בעלומים חוילנו וגויסנו, ואני כבעל כושר לקוי נשלחתי לקורס תצפיתנים.

שירות בנח"ל

לאחר תום הקורס קובצנו חזרה, כל חברי הגרעין, לבט"ש (ביטחון שותף) בבקעה. תקופה שקטה מאוד, רק מספר שנים לאחר התקופה החמה של 'ארץ המרדפים', ואפילו כלב לא עבר אז את הגבול. היה לנו מזל רע, או טוב, תלוי איך מגדירים. לפנינו שמרו על הקו מילואימניקים - ובזמנם הייתה היתקלות בגזרה. גם למילואימניקים שהחליפו אותנו הייתה היתקלות רצינית. אצלנו כלום. באחד המארבים שהוצאנו לאזור הגבול הודיעו לי תצפיתניות שישבו בעורף ששלושה אנשים מתקדמים לכיווננו. הערתי את מפקד הכיתה בבהלה, והוא אמר לי: "כשתראה אותם בעצמך תעיר אותי. עד אז תן לישון בשקט".

באחד מימי הבט"ש ישבנו בהיאחזות הנח"ל רועי. הגיע לשם מזכיר הקיבוץ הדתי והודיע לנו שקיבוץ חדש עולה לגוש עציון - מגדל עוז, ומי שרוצה יכול לעבור אליו גם כיחיד. בינתיים חזרנו לפרק התיישבות, הקמנו את היאחזות נח"ל קטיף ליד נצר חזני ולאחר מכן את בית רימון בגרעין התחתון, אבל העניין של מגדל עוז התחיל לתפוס אצלי מקום. בחופשות מהצבא הייתי יוצא לבקר את אחי מוני, שהיה מהעולים הראשונים למגדל עוז. התחלתי להתחבר למקום, ובפרק ההתיישבות האחרון, במקום לחזור עם החברים לעלומים, הגעתי לכאן, שנה לאחר שהקיבוץ הוקם.

מה היה כאן?

בשנת תשל"ז התארגנה בכפר עציון, ותיק היישובים בגוש, קבוצה של בני הקיבוץ הדתי הנמצאים במסגרת של שנת שירות נוספת, לאחר השירות הצבאי. לקראת סוף השנה, כאשר חברי הקבוצה התכוננו לעלייה לנקודה חדשה, הצטרפו אליהם בני שני גרעינים נוספים של בני עקיבא: שחם יבנה ושחם עין צורים. היישוב עלה אל הקרקע בתשעת הימים של שנת תשל"ז, ולכן כל שנה יש התלבטות מתי לעשות את חגיגת העלייה.

כשאני הגעתי לכאן הקיבוץ היה ממש בשלבים הראשונים. היו מספר אשקוביות, וכמעט כולם היו רווקים. לאט לאט החלו להיווצר זוגות ראשונים. כמעט ולא היו ענפים במקום, ולכן רוב החברים עבדו בכפר עציון. הרבנית הדסה פרומן, שגרה באותו הזמן בקיבוץ עם בעלה, הרב מנחם, הציעה לבנות מפעל קטן בשם "בדיד". המטרה הייתה לייצר בובות יד בשביל גני ילדים ולמכור את הבובות לגננות בתוספת שלטי הסבר על הדמויות. הרעיון היה נחמד, אבל לא יצא מזה יותר מידי. בנוסף, היינו קבלני משנה של מפעל 'אמגזית' שבכפר עציון, ויצרנו ברזים למכלי הגז. ענף נוסף שהעסיק אותנו באותם ימים היה גידול הפרחים. גנטיקאית שהגיעה מירושלים ניסתה לגדל כאן זן ייחודי של כלניות – "כלניות ירושלים". התחלנו לגדל גם צבעונים לייצוא. אני זוכר מאותו הזמן התערבויות על קרמבו - מי מסוגל לשהות הכי הרבה זמן בטפל'ה - מערבל בטון קטן.

האישה שאיתי

חיה הגיעה לכאן יחד עם שתי חברות - רחל ומלכה. שלושתן למדו ביחד בתיכון הקיבוצי בשדה אליהו, ולאחר השירות הצבאי הגיעו למגדל עוז. שלושתן התחתנו עם חברי קיבוץ: רחל עם פינצ'י הרשלר ומלכה עם יהודה מלק. אני וחיה היינו חברים כבר שנתיים וחצי, בקיבוץ כבר טענו שהתייאשו מאיתנו, ואין שום סיכוי בעולם שנתחתן. בסוף הגיע הרגע הגדול - יום החתונה. את החלק הראשון ערכנו בקיבוץ, כאשר אני, למרות התנגדותי הנמרצת מאוד, מועמס יחד עם חיה על גבי הטרקטור בהתאם לתנאי הטקס הקיבוצי המסורתי. כל מחאותיי לא עזרו. בשלב השני נסענו לסעודת המצווה ולריקודים באולם הספורט של ראש צורים. לא היה מבנה בקיבוץ שיכיל את החגיגות, ולכן החתונות התקיימו תמיד בכפר עציון או בראש צורים, הקיבוצים הוותיקים יותר. באחת הפעמים שניסינו את התרגיל הזה, בחתונה של הזוג בן שחר, נסעו כל האורחים באוטובוס למקום הסעודה אבל החתן והכלה נשכחו בחדר הייחוד. אצלנו לשמחתנו (או לצערנו) זכרו להשאיר לנו רכב.

הרב פרומן

בשנים הראשונות קראו לנו בקיבוץ הדתי 'מגדל דוס', או 'נתיב הל"ו'. כל זאת על מה ולמה? מיד לאחר הקמת הקיבוץ הגיע לכאן הרב מנחם פרומן, בן קיבוץ לביא. משפחת פרומן הגיעה לכאן עם שלושה ילדים, ולאחר התלבטות שקיימנו בין החברים האם תהיה כאן משרת רב או שהרב פרומן יעבוד כפועל מן השורה, החלטנו שהרב פרומן יוגדר כחבר שעיסוקו הוא לימוד תורה.

עבדנו בשנים הראשונות כקבלני משנה של כפר עציון. הגיעה חג הפורים, והעובדים החלו במלאכתם, כיוון שכך היה מקובל בקיבוץ הדתי שבפורים עובדים. הרב פרומן טען שבפורים ובחול המועד אין עושים מלאכה, והדבר גרר ויכוח עם אנשי כפר עציון, שלא הבינו על מה ולמה ה'בטלנות' הזו מצד הקיבוץ הצעיר. היו גם מספר חברים במגדל עוז שלא יכלו שלא לעבוד, שהרי מה יש לו לאדם בחייו ללא עבודה.

במקרה אחר כינס הרב פרומן אסיפת חברים בעיצומו של ראש השנה. הרב פרומן אמר באסיפה: ראש השנה איננו רק יום הדין של היחיד, אלא גם של הקיבוץ. שתי החלטות טובות התקבלו באותו הערב. האחת נגעה לעניינים שבין אדם למקום: עד אז היה נהוג שבכל משמרת שומרים חבר וחברה בצוותא. באסיפה קבלנו עלינו שבלילות החול יישמר הנוהג, אך בלילות שבת - בהם פורשים החברים לישון מוקדם וקיים חשש מייחוד - צוותי השמירה יהיו מאותו המגדר. קבלה שנייה הייתה בתחום שבין אדם לחברו: לאחד מהחברים קראנו כולם בכינוי מסוים, שליווה אותו עוד מהשירות הצבאי וכנראה לא היה כל כך אהוד עליו. אותו חבר לא היה בקיבוץ באותו ראש השנה, והרב פרומן ביקש ממנו לעבור לכנות את אותו חבר בשמו הפרטי, וכך היה עד היום, כנראה שאף החבר איננו יודע מדוע הפסקנו לקרוא לו באותו הכינוי. לאחר זמן מה, משפחת פרומן עברה מכאן ליישוב תקוע, אבל הכינוי 'מגדל דוס' נשמר.

מזכיר פנים ודוקטור

בהתחלה עבדתי בכלניות ובגד"ש. שנה לאחר שהגעתי לכאן החליטו החברים שאהיה מזכיר פנים בחצי משרה. באותה העת התרחשה הסאגה של בג"ץ אלון מורה, וראשי הרשויות ביהודה ושומרון פתחו בשביתת רעב בגן הוורדים. אני, יחד עם עמוס ניר, נשלחנו כדי לייצג את מגדל עוז בשביתת הרעב. במשך שבועיים חיינו באוהל ושבתנו רעב, ואז יצא בג"ץ נוסף, והפעם כנגד מגדל עוז. אנשי בית אומר עתרו לבג"ץ בבקשה לפנות אותנו מ-30 דונם שנתפסו בתפיסה צבאית. החברים החליטו שאין מצב שמזכיר הקיבוץ לא יהיה בקיבוץ בזמן כל כך רגיש, וכך הסתיימה לה החוויה המפוקפקת של שביתת הרעב. עירבנו את שמעון פרס, שהיה שר הביטחון בזמן שמגדל עוז עלתה אל הרקע והוא הגיש תצהיר שהשטחים נתפסו בעילה ביטחונית מוצדקת, וכך הבג"ץ נדחה.

בהמשך הייתי למשך שתי קדנציות מרכז משק. תוך כדי העבודה הצלחתי ללמוד שלושה תארים באוניברסיטה. במהלך לימודי הדוקטורט עבדתי במשך חמישה ימים במעבדה בירושלים וביום שישי עבדתי ברפת הקיבוצית. קיבלתי באותם הימים הצעת עבודה להיות המנהלן של מו"פ (מחקר ופיתוח) יו"ש, אבל החברים בקיבוץ אמרו לי: בכל מקרה אתה כבר ברפת, בוא תישאר ותנהל אותה. כך ניהלתי את הרפת במשך שנים רבות, עד השנים האחרונות.

ביטחון

בשנות ה-80 יצא כביש הגישה לקיבוץ מעט מדרום לצומת הגוש, והיה משותף למגדל עוז ולבית פג'אר. באחד הימים בחורה שהתגוררה בקיבוץ, ש"ש (משרתת בשנת שירות) מסעד, צעדה בכביש והותקפה בידי שני ערבים. הבחורה, שהייתה בעלת טמפרמנט ותושייה הצליחה לבעוט בראשון ולסלק את השני. כדי לא להשאיר את המקרה פתוח התארגנה סולחה מסורתית בחדר האוכל הישן, ונכבדי בית פג'אר הגיעו לכאן. בניגוד למנהג הרווח בסולחות הצד הנתקף לא קיבל פיצוי, אבל מילא. עד לאותו המקרה היינו יוצאים באופן חופשי לטייל בסביבה, יורדים לנחל ערוגות עליון ומסתובבים בתוך בית פג'אר, בלי לחשוב יותר מידי.

ספגנו גם פגיעות בחקלאות. בט' באב של אחת השנים הגיעו וונדליסטים מבית פג'אר וחתכו לנו 500 שתילי עצים. בפעם השנייה שאירוע שכזה התרחש החלטנו שאנחנו יוצאים לסוג של פעולת תגמול. נכנסנו לרחוב הראשי של בית פג'אר ובדרך החוצה ניפצנו זגוגיות של מכוניות. בכל אופן, הנינוחות של השנים הראשונות כנראה כבר לא תחזור לכאן.

עתיד הקיבוץ ושאלת השיתופיות

למרות שגדלתי כעירוני, עניין השיתופיות לא היה זר לי. בבני עקיבא הרי גדלנו והתחנכנו על כך שזוהי דרך החיים הנכונה. כשבאתי למגדל עוז כל מוצאי שבת היה כאן שיעור עם הרב פרומן על השורשים הדתיים של הרעיון הקבוצי, ולכן עניין השיתוף הוא מבחינתי חזק מאוד. זה בעיני אפילו עניין דתי, לא רק הסדר כלכלי. בשנים הראשונות, כשהיינו כאן קבוצה שהורכבה כמעט כולה מרווקים, זה היה מתאים מאוד לגיל ולאופן ההסתכלות על החיים. גם לאחר מכן, כשחיה ואני הקמנו משפחה, לא הרגשנו שחסר לנו כלום בגלל שאנחנו חיים בצורת חיים שיתופית. בכל מקרה הילדים גדלו אצל המשפחות ובתי הילדים שימשו רק לשעות אחר הצהריים, וכל השאר נראה לנו טבעי. מצד שני אני יודע שאני אדם שמסתפק במה שיש, לא נושא עיני לגדולות, ולכן אם אנחנו רוצים שהקיבוץ ימשיך ויגדל לא בטוח שהשיתופיות תתאים לכולם, אבל ימים יגידו.

עבור לתוכן העמוד