אילה קאפח – עפרה - חלק א'

22/11/2017
אילה קאפח – עפרה - חלק א' (הגדל)

 

אחרי מלחמת יום הכיפורים הרגשנו שצריך לעשות משהו והתחלנו ללכת לחוגי בית. תנועת "גוש אמונים" ארגנה מפגשים בבתים פרטיים, ובהם הציגו אנשיה למשתתפים את רעיון ההתיישבות ועוררו את עניינם בו. הרעיון נראה אז דבר רחוק מאוד ואפילו חלומי.

גרנו, אני ודוד, בירושלים. לבתנו עינת, שלמדה אז בבית ספר יסודי, הייתה חברה בשם אפרת. באחד הימים הגיע אביה, צבי בייטנר, לאסוף אותה מביתנו. "הייתי בבית הסוהר", סיפר. לא הכרתי אותו, אך זה נשמע לי מוזר. הוא היה אמריקאי לבוש חליפה ונראה אדם מכובד מאוד. "נעצרתי בהפגנה של 'גוש אמונים'", הסביר. "אתה שייך ל'גוש אמונים'?!", אורו עיניי, והוא סיפר כי הם מקימים גרעין להתיישבות. שמחתי. אמרתי לו שאנחנו מחפשים דבר כזה, והוא רשם אותנו לגרעין שילה.

בוער בעצמות

אחרי כמה ימים קיבלנו הודעה שיוצאים בחנוכה לסיור באזור שילה. דוד יצא עם ארבעה ילדים ואני נשארתי בבית עם התינוק. הילדים נהנו מיום כיף, ודוד נהנה אתם וגם שמע על ביסוס הגרעין ועל התכניות להקמת יישוב באזור שילה.

מאוחר יותר הוחלט להתיישב במבני המחנה הצבאי הירדני שלמרגלות הר בעל חצור. קיבלנו טופס והתבקשנו לציין בו מתי נהיה מוכנים לעלות. דוד היה מנהל בית נוער מטעם מחלקת החינוך של עיריית ירושלים ואני הייתי מורה. היו לנו חמישה ילדים שלמדו בבתי ספר ובגנים. לא חשבנו לעזוב הכול, לקום וללכת, אבל הרצון להצטרף להתיישבות בער בעצמותיי. כתבנו בשאלון: "בין חצי שנה לשנה".

דוד נסע לעפרה עם שמואל אופן ועם כמה חברים נוספים להתרשם ולעזור. הוא נסע ביום שני, ובמשך ארבעה ימים לא היה לי מושג איפה הוא או מה קורה אתו. ביום חמישי בערב חזר ואמר לי: "אנחנו עולים!". "לאן? לְמה?", שאלתי. "בשבת אנחנו שם. ביישוב." - אפילו שֵׁם עוד לא היה לו. "אל תדאגי," הרגיע אותי, "ניקח אתנו סדינים, נכין קובאנה ועוגות, והכול יהיה בסדר".

השבת היפה בחיי

נסענו מירושלים דרך רמאללה, למקום שלא היה לנו מושג איפה הוא או מהו. את עוז, התינוק בן תשעת החודשים, השארתי אצל גיסתי, והבן הגדול היה בשבת ישיבה. זמן רב הוא לא סלח לנו על שהחמיץ את החוויה. לא עלה על דעתנו לשחרר אותו משבת בישיבת "נתיב מאיר" בשביל שיגעון שכזה. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים.

זו הייתה אחת השבתות היפות בחיי. במקום היו רק המבנים של המחנה הירדני, בלי רצפה ובלי חלונות. כל משפחה קיבלה חדר. חברת "מטעם חפץ חיים" שסיפקה אוכל למטוסים, תרמה לנו מנות לסעודות השבת, ואנשים טובים תרמו עוגות. היו פה כמאה איש או יותר. את אחד המבנים הפכו לחדר אוכל, ומבנה אחר שימש לבית כנסת.

בשבת הבאה הגענו שוב, הפעם עם עוז. בליל שבת הלכתי לרגע מחדר האוכל למבנה שבו ישנו, מרחק שתיים-שלוש דקות הליכה. הייתי לבד, בחוץ, ובלי שום היגיון עמדתי ואמרתי: "אני פה!". זו הייתה תחושת הלב שלי באותו רגע. הרגשתי ש"זהו. זה שלי". אף פעם לא הרגשתי כך קודם.

שיהיה כלב

באספה שהתקיימה, הוחלט שבל"ג בעומר, על חברי הגרעין ועל כל המעוניינים להצטרף אליהם - להגיע לעפרה. חנן פורת היה אז ה'אבא' של היישוב. הוא קידם את פיתוחו והשתתף בקביעות באספות. גם באספה המכוננת הזאת הוא נכח. באותו ל"ג בעומר הודיעו לנו שבתוך שבועיים-שלושה ניתן יהיה להיכנס לבתים. "אפשר להיכנס," צחקתי בלבי, "למבנים שאין בהם לא חשמל ולא מים, לא חלונות ולא דלתות! נו, באמת..".

ישבנו באספה, ומבלי להתייעץ עם בעלי הודעתי לו: "דוד, אנחנו פה!". "בסדר," אמר, "אבל רק בתנאי שיהיה לנו כלב, כי מסביבנו יש ערבים". "שיהיה כלב!", הסכמתי מיד. כך, בניגוד לכל היגיון ובלי לשוחח עם הילדים, החלטנו שאנחנו באים. כבר היו כאן משפחת עציון, משפחת בייטנר ומשפחת דורון, והגיעו גם חברי נעורינו מתנועת "עזרא" – שמואל ותמר אופן. כשהודענו לילדים, הם קיבלו זאת ואפילו הסתובבו בתחושת גאווה.

אבא של דוד, הרב יוסף קאפח, גדל בתימן והכיר ערבים היטב. הוא פחד מאוד מהרעיון שנתגורר בסביבה עוינת. הוא הציע שנשאיר את הילדים בביתם, ולשיגעונותינו - נלך לבד. שנים לאחר מכן, כשהגיע לעפרה ופגש את תושביה, הבין שלא מדובר במשובת נעורים, אלא בדבר אמתי.

לא מדברים

באותה שנה עבדתי בהוראה בימים ראשון-שלישי בשבוע. במשך חודשיים, עד סוף שנת הלימודים, הגענו לעפרה בימי שלישי אחר הצהריים ונשארנו עד סוף השבוע. דוד נסע בכל יום לעבודתו בירושלים ולקח אתו את הילדים שלמדו שם. במוצאי שבת או ביום ראשון בבוקר – חזרנו לירושלים לשלושה ימים. כשהחל החופש הגדול נשארנו בעפרה ברציפות.

היה לי ברור שמקומנו כאן, אבל אף אחד לא ידע מה יהיה. ב"בית צעירות מזרחי", התיכון לבנות שבו לימדתי, לא ידעו שאני בעפרה. אחרי ניסיונות עלייה לקרקע בשומרון שהסתיימו תמיד בפינוי, היה חשש שגם אותנו יגרשו. הוחלט שלא לדבר על כך ולשמור זאת בסוד. אחרי כחודשיים הגיע לעפרה חבר הכנסת יוסי שריד מהמערך. כשראה ארגז חול ומשפחות, פרסם את התרשמותו מ"מחנה העובדים", וקיומה של עפרה נודע בתקשורת.

אין פרחים

חלקנו את ביתנו, שהיה למעשה מבנה ירדני משופץ, עם משפחת אופן, שילדיהם היו בגיל של ילדינו. היה לנו פרוזדור משותף, ועד שנבנו בו שירותים, ובהמשך גם מקלחת, השתמשנו בשירותים כימיים מחוץ לבית. הילדים היו כל היום בחוץ, והמעבר היה מהנה ביותר – אווירה של מחנה קיץ ותחושה של עשייה גדולה.

בחודשיים הראשונים, כשעוד לימדתי, הייתי נוסעת לדירה בירושלים, מכינה מרק ירקות, טוחנת, מקפיאה שלוש מנות לתינוק ומביאה לעפרה. אמנם היה חשמל שסיפק הגנרטור, אבל לא היה לי מקרר. גם מכונת כביסה לא הייתה לי בהתחלה, וכשכבר הייתה, לא התאפשר לכבס ולגהץ באותו זמן בשל מתח החשמל הנמוך. לא היו עצים, והכול היה נראה כמו המורדות של הר בעל חצור: הרים, סלעים וטרשים. רצינו לחגוג יום הולדת לבן הקטן ולא היה מניין להביא פרחים לקלוע זר לחתן השמחה.

רחובות ירושלמיים בעפרה

במסגרת עבודתו בעיריית ירושלים, גילה דוד באחד הימים ערמת שלטי רחובות ירושלמיים מונחים בקרן זווית. התברר שהעירייה החליטה לחדש את שלטי הרחובות בעיר הקודש, והשלטים הישנים הושלכו הצדה כאבן שאין לה הופכין. מה עשה? נטל את שלטי הרחובות והביאם לעפרה. ובעפרה, לא כביש ולא רמזור, אבל שמות הרחובות הירושלמיים נתלו גם נתלו בין הבתים ושבילי העפר; "רחוב הנביאים", "כיכר צה"ל". זו הייתה הלצה, כמובן. הפער בין שמות הרחובות התלויים אחר כבוד, למציאות שבה היינו נתונים, ששום סממן עירוני לא היה בה, עורר גיחוך, אך כשעל כפות המאזניים עמדו שתי אפשרויות צחוק או בכי בשל מצבנו, בחרנו באפשרות הראשונה.

מבשלים בלי לדעת למי

במשך תשעת החודשים הראשונים התנהל בעפרה חדר אוכל משותף. אחת הקנייניות הייתה מנוחה נתן. מצוידת בנשק היא נסעה בטנדר של היישוב לירושלים והביאה אספקה. לפעמים, בימי שישי היה דוד מביא חלות שמישהו תרם לעפרה.

בקיץ הראשון הגיעו לשבתות אנשים רבים, ובימי שישי בישלנו במטבח המשותף. בישלנו ללא תנאים מתאימים, והשתמשנו בכיור שעמד בחוץ על מתקן כלשהו. אוטובוס היה מגיע לעפרה, ואנשים ירדו ממנו. היה עלינו להחליט מה ניתן להם לאכול וכמה ניתן להם לאכול, מבלי לדעת כלל כמה הם, ומי...

בשבת הייתה הרגשה של התרוממות רוח והיינו בחברת אנשים רבים. במוצאי שבת כולם נסעו ונשארנו לבד, כעשר משפחות. לא היה פחד, אבל התחושה שאנו יישוב יהודי קטן מבודד ומרוחק, הייתה לא נעימה.

לגברים היו תורנויות שמירה רבות. מפעם לפעם הצטרפתי אל דוד לשמירה בליל שבת. מתנדבים רבים הגיעו לעזור בשמירה, הם באו מהשפלה ומירושלים, חלקם נמנו עם חברי "מסדר ז'בוטינסקי" – אנשים מבוגרים יוצאי לח"י שראו ביישוב אתגר, ובאו לשמור בלילות.

אספות החברים היו כמו פעילות תרבות. במיוחד אספות החברים שבהן דנו בנושאים עקרוניים, כמו העסקת פועלים ערבים או הפרדת הכיתות בבית הספר לכיתות לבנים ולכיתות לבנות. מספר הילדים היה קטן מאוד, ולעומתו: הדיונים והוויכוחים בעניינם היו רבים.

 

המשך בשבוע הבא

עבור לתוכן העמוד