אריאל סוקולוף – אבנת

6/09/2017
אריאל סוקולוף – אבנת (הגדל)

המעבר מההרים אל הבקעה מביא איתו שינויים באקלים, בחושים השונים וגם באנשים שאנו עומדים לפגוש. היישוב אבנת במרכז המועצה האזורית מגילות ים המלח מספר לנו סיפור של התיישבות חינוכית קהילתית מיוחדת במינה אשר משלבת חיי רוח, חינוך וחומר בגוון יחיד ומיוחד. את סיפורו של המקום מספר לנו אריאל סוקולוף, ממקימי עמותת "תימורות" וההתיישבות במקום.

באבנת הוקמה בעבר היאחזות נח"ל קטנה עם קשיים גדולים, כשההיאחזות התפרקה לאחר כעשר שנים מה שנשאר זה מספר מבנים ותו לא. בשנת 2000 כאשר היה ניסיון לפתוח במקום מכללה לרפואה אלטרנטיבית אך גם רעיון זה לא עלה וכשל לאחר כמה חודשים.

צעד ראשון

גדלתי בירושלים, וכמו כל נער בריא ומחונך מהציונות הדתית צעדתי במסלול המתבקש של ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה, שירות צבאי ועוד שנים רבות של לימודים בישיבה גבוהה לאחר מכן. לאחר חתונתי עברנו לגור במעלה אדומים ושם התחברתי לכולל של הישיבה. בעודי יושב ולומד אני שומע על תוכנית לשילוב נערים במצוקה בלימוד עם אברכים בכולל. בהתחלה הגיעו כעשרה נערים צעירים שישבו, עישנו ועשו רעש מחוץ לבית המדרש, מספר אברכים ניסו לשבת וללמוד איתם, אך מהר מאוד מצאתי עצמי שוהה עם חבורה זו במשך ימים שלמים לבדי. התמקמנו ליד פינת החי של מעלה אדומים והתחלתי לגייס מורים נוספים שיעבדו איתי ועם הנערים. בשלב הזה לא הבנתי שום דבר בחינוך, בנוער ובקשיי למידה אבל קפצתי למים וזה היה הצעד הראשון.

"יפתח לך ה' מאוצרו הטוב"

באותו השבוע קראנו את פרשת "כי תצא" והחלטנו לקרוא לפעילות החדשה שלנו "יפתח" - פתיחת הזדמנויות, התחלה חדשה שמתחברת לפסוק מהפרשה. לא ידעתי מה מצפה לי וכמו תינוק שאך זה נולד קראנו לו בשם ולא האמנו עד כמה השם יתאים לפעילות ויגשים את ייעודו. לקראת סוף השנה ביקשתי ממספר חברים שגם היו מורים לבוא להגיש את הנערים לבחינות בגרות. ההצלחה הייתה מסחררת והבנו שזה חלק מהמטרה, לפתוח בפני הנערים את האופציה לסיים את חוק לימודיהם עם תעודת בגרות מלאה. בשלב זה התחלנו לחפש מקום מסודר יותר בו נוכל לחיות, ללמוד וללמד את הצעירים שרק הגיעו ונוספו עם הזמן.

מסתובבים בארץ

לקראת סוף השנה הבנו שמחבורה דלה של נערים אנו מתרחבים לכדי כיתה רצינית. השמועה אודות מקום לנערים דתיים שנפלטו ממסגרות עשתה כנפיים ואט אט התקבצו ובאו נערים מכל רחבי יהודה, שומרון ואזור ירושלים. התופעה של בני טובים, בני רבנים ומשפחות טובות שנושרים ממסגרות ומסתובבים ברחובות לא הייתה מוכרת אז ואף אחד לא התמודד איתה עד לשלב זה. יחד עם הצעירים שנוספו הבינו בכולל במעלה אדומים שאנו מעמסה כלכלית שהם אינם יכולים לממן והודיעו שעלינו לחפש מקום חדש. יחד עם משה מושקוביץ (מושקו), שקיבל על עצמו להיות ראש העמותה למען הנערים, נסענו לכל רחבי הארץ. הגענו לכל כפרי הנוער, פנימיות, בתי ילד ומוסדות שונים שעסקו בנערים נפלטים. במהלך הטיולים הגענו לנגב, המרחבים והשקט שבו אותנו וקיבלנו בסיס נטוש ליד שיזפון שנקרא "שיטים" אמרו לנו ששם נוכל להתיישב בו עם עשרים הנערים שהיו אז בבית הספר.

נוער תמורות

בשיטים ישנם עצי דקל רבים וענפיהם, שנקראים תימורות, שימשו מקור להשראה עבורנו בקריאת שמה של העמותה "תימורות". תמורה זהו גם שינוי "מעומק טוב תמורת עומק רע", נערים עמוקים עם הרבה כוח קיבלנו לידינו ומשם נשאר לנו להתעצם יחד איתם. במהלך ההתארגנות קיבלתי טלפון מאדם יקר בשם בן אליהו, בנו של הרב אליהו זצ"ל, שבתור עובד בחטיבה להתיישבות הציע לנו מקום שלדבריו מתאים בדיוק בשבילנו. קבענו להיפגש בירושלים, וכשהגעתי לפגישה ראיתי בחור צעיר ונמרץ, צבעוני ויצירתי שאמר לי לעלות לרכב ויחד נסענו אל עבר הירידות לים המלח.

מבט לאבנת

יורדים מהרי ירושלים וים המלח בהדרו נפרס תחתינו, נוף קדום ומרחבים נגלה לעיניי. השקט של המדבר עם הקרבה לירושלים, בין ההר ובין הים, הוא מה ששבה את ליבנו והחלטנו בעמותה שנקבע את מקומנו באבנת, בין היישוב קלי"ה ומצפה שלם. בן אליהו מהחטיבה להתיישבות וזמביש מזכ"ל 'אמנה', התרגשו וחשו שותפות בהקמת יישוב במקום זה. במשך עשרים שנה הם ניסו להקים שם התיישבות ולא עלה בידיהם. ההרגשה הייתה שזכינו בפיס. מליון דולר.

התחלה מלהיבה

אומנם היו מרחבים פתוחים כמים, אך מים לא היו בנמצא. מצאנו גם שהמקום בעייתי לחיבור לחשמל מסודר ומכיוון שהוא נמצא במיקום גבוה מים זורמים היו מצרך נדיר. שנת הלימודים התחילה ועשרים תלמידים הגיעו לגור ולחיות במבנים שנותרו מהיאחזות הנח"ל ומהמכללה הכושלת. יחד עם התלמידים הגיעו מספר מורים ואנשי צוות מסורים כמו איל נצר, יריב ודפנה פלר וחברים נוספים שהיו "משוגעים לדבר". היינו חבורת צעירים נלהבים אבל כמו שאומרים "עם התלהבות לא הולכים למכולת", במהרה נקלענו לקשיים כלכליים ופתחתי את כל חסכונותיי הפרטיים לטובת המקום. חוץ מהמורכבות הכלכלית, היה רובד נוסף של לחץ מהתושבים ביישובים הסמוכים שלא התלהבו מחבורת הדתיים המוזרים שיחסמו להם את הכביש בשבת. מיכל הסולר לחשמל היה ממוקם ליד המוצב על הכביש והיינו צריכים לקיים מבצעים ליליים על מנת להשיג דלק לגנרטור. אחרי שמילאנו מכלית קטנה היינו עולים חזרה וכך הצלחנו להפעיל את המזגן בכיתות. כשהיה נגמר הסולר היינו מטים את המיכל שתצא טיפת הדלק האחרונה. ראש מועצת מגילות היה מוצי דהמן ולמרות כל הקשיים והשונות שהבאנו אתנו החליט להאמין בנו ונתן לנו הזדמנות להוכיח שאפשר למרות הכל לחצות את קווי הפחד ולהשתלב בפסיפס האנושי של המועצה.

בסיכון גבוה

השנה הראשונה התקדמה אך עם הרבה קשיים. לאט לאט התחלנו אנחנו להכיר את המורכבות הזו שנקראת נוער בסיכון. למדנו את השפה, את הילדים ואת המקומות המיוחדים בנפש שמתגלים בעוצמות גבוהות בכל מפגש עם נוער כזה - נוער שעד עכשיו נפלט מכל מסגרת, שהסתובב ברחובות וחלק שאף הגיעו אלינו לאחר הסכמים עם בתי משפט. ביקשנו תמיכה ממשרד הרווחה אך נתקלנו בהגדרות מוסדיות שאומרות מיהו נער בסיכון. הנער צריך להיות ממשפחה הרוסה, מצב סוציואקונומי נמוך, מתגורר בפריפריה. ופתאום מתגלה מציאות בה ישנם ילדי טובים ממשפחות מוכרות בלב הארץ שנחשבים גם הם נוער בסיכון. באותה תקופה שר הרווחה היה זבולון אורלב, השר שמע על פעילות "יפתח" ובא לראות את התופעה מקרוב. כשהגיע הוא נפעם והבטיח לתמוך בנו בחמש שנים הבאות. אנו נתלינו על הבטחה זו ובאמת קיבלנו עזרה ותמיכה להמשיך במשימה.

להפוך שולחנות

לאחר תחילת השנה השנייה הגיעו אלינו מספר נערות שלא מצאו את מקומם ופתחנו מסגרת נשית מקבילה. בהתחלה הן היו ישנות עם המדריכה בעין גדי, בהמשך בוורד יריחו והגיעו כל בוקר לכיתת הבנות באבנת. כאשר נוספו תלמידים וצוות ההוראה התרחב נקלענו למשבר כלכלי נוסף והחלטנו שאם לא ימצא פתרון קבוע כולנו עוזבים והמקום נסגר. היה זה יום רביעי, חילקנו לנערים מכתב פרידה ונסענו. נסעתי לכיוון משפחתי שחיכתה במעלה אדומים אך גמלה בליבי החלטה שלא ייתכן וזהו הסוף. נסעתי ללשכתו של זבולון אורלב, נכנסתי לחדרו, דפקתי על השולחן ואמרתי לו: "אם לא מגיע אישור לאבנת, המקום נסגר" ויצאתי. באותו החודש קיבלנו את האישור והתקציב הראשון החל להגיע בצורה מסודרת. באותה עת נזכרנו כי הבטחנו לחטיבה להתיישבות שבשנה השלישית נביא משפחות ליישוב. והתחלנו לגייס משפחות לגרעין יישובי קהילתי יחד עם בית הספר. לאורך כל התקופה ליווה אותנו בן אליהו וקיבל את התואר אבא שלנו, "אבא של יפתח".

עם אור הבוקר

התחלנו לגבש באבנת גרעין קהילתי. ראשונים היו המורים וצוות בית הספר, עד שלאחר תהליכים רבים התגבשה קבוצה של עשר משפחות. נפגשנו יחד לשבתות בהן גיבשנו את חזון היישוב, להקים קהילה רוחנית שמקדמת התפתחות אישית, קשר עם הנערים מבית הספר, עבודה פנימית ואישית שדורשת מכל התושבים הכלה והקשבה לטבע ולאדם שסובב אותנו. מכל המילים הגבוהות הצלחנו למצוא את מה שמאחד אותנו כקהילה ייחודית, בית הספר "יפתח" עומד במרכז היישוב, גם פיזית וגם רעיונית. רוב התושבים שותפים בחינוך ועיצוב המקום. חלמנו חלומות, אך הביצוע היה מורכב קצת יותר. הייתה זו שנת 2004 ולא היו אישורים להובלת קרוואנים, במבצע מורכב הגיעו הקרוואנים לפנות בוקר. זמביש ואני חיכינו כדי להכווין את המשאיות היכן לפרוק את המבנים, לפתע שמנו לב כי המידות שהוכנו על הקרקע אינן תואמות את מידות המבנה, מיד התחלנו שנינו לחפור עם מעדרים כדי להכשיר מטרים נוספים לקרקע בטוחה, האור עלה, האבק מתפזר ופעם הראשונה הוקם יישוב דתי ליד ים המלח.

מיליון כוכבים בשמיים

שש משפחות הגיעו לגור באבנת, ילדים החלו לשחק ולהתרוצץ בין הנערים והרגשת המשפחה הגדולה הייתה ממכרת. נערים אלו, שרבים מהם לא היו בקשר עם משפחותיהם, זכו סוף סוף במשפחה מחבקת. בלילות עם ירח מלא היינו יושבים אל מול ים המוות והרגשת החיות דבקה בנו, לעיתים קרובות נגמר הדלק בגנרטור וישנו במלון אלפי כוכבים. השקט של המדבר והמרחבים נתנו לנו כל הזמן לשאול שאלות, לברר את הדרך הטובה ביותר לצעוד בה. כמו הנערים שחיים אתנו, לא מפחדים מטעויות ויודעים שמכאן ניתן רק להתעצם.

בית ספר לחיים

בתור נער בסניף בני עקיבא טיילנו רבות במדבר יהודה וכשחבריי לשבט דיברו וחלמו על יישובים ביהודה ושומרון חלמנו, אשתי ואני, כשעוד היינו נערים צעירים, על בית אל מול ים המלח. המרחב הזה שזועק ליישובים והתפתחות. לא האמנו שהחלום יתגשם, בשנים האחרונות קלטנו משפחות רבות והעמותה הקימה שלוש מסגרות חינוכיות נוספות לנערות ונערים בסיכון. ממורים רגילים הפכנו להיות אנשי חינוך, פסיכולוגים, יועצים ולעיתים גם אבא ואמא עם אוזן קשבת. הפעילות החינוכית עוטפת את היישוב בכל התהוותו. זהו בית הספר הקים יישוב ולא יישוב שהקים בית ספר.

עבור לתוכן העמוד