סיפורה של חיה עציון – עפרה

12/07/2017
סיפורה של חיה עציון – עפרה (הגדל)

חלק א'

דרך הרגליים

כשהיינו חברים, יהודה למד במחזור השני של ישיבת ההסדר "הר עציון". הישיבה החלה דרכה בכפר עציון, וכך נוצר הקשר המיוחד והקרוב בינו לבין חנן פורת. עיסוקיו של יהודה לא הסתכמו בלימודים בישיבה: הוא היה חבר במזכירות הגרעין שהתגבש להקמת אלון מורה לצדם של מנחם פליקס ובני קצובר. הם קיימו ישיבות אינספור, ובחלקן גם אני השתתפתי. מלבד זאת, במשרדי "גוש אמונים" שברחוב כורש בירושלים, (שם התגורר יהודה, פשוטו כמשמעו), נרקמו תכניות להקמת בית ספר שדה בשומרון. מוסד זה היה רק השלב הראשון של התכנית. השלב שתוכנן לבוא בעקבותיו היה הקמה של יישוב לידו. פרופ' יהודה אליצור וד"ר זאב ספראי ושמות מלומדים וחכמים נוספים מילאו את הרשימות שערך ועדכן כל העת. כל מי שיכול היה להיות לעזר במשימה החשובה – שמו מיד הועלה על הכתב, והוא גויס לשורות המקימים. יחד ישבו ושקדו על הכנת מסלולים לטיולים. 'מסלול' פירושו: התוואי בשטח והתכנים שיונחלו לצועדים בו. עמוס פרומקין הצטרף, ואחריו יצחק נוביק. בית ספר שדה הטרי החל להוביל קבוצות ברחבי השומרון. הרצון העז לכבוש את הארץ ולהכיר את משעוליה דרך הרגליים, היה הכוח המניע, ובסיורים הללו נבנה נדבך חשוב בהיכרות עם האזור והוכשרו הלבבות – למשימת ההתיישבות.

 

לב השומרון

 

העובדה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים לא נוצרה התעוררות גדולה להקמת יישובים, נותרה כחידה בעיניי עד היום. ההתעוררות הזאת הגיעה באיחור קל, אחרי מלחמת יום הכיפורים. בעקבות המלחמה ריחפה באוויר ציפייה ואפילו דרישה להתיישב בשומרון. בחוד החנית עמדו: הרב לוינגר וחנן פורת, בני קצובר ומנחם פליקס. היעד שסימנו במפת הארץ היה אזור שכם, לב השומרון.

לצד פעולות "מדרשת השומרון", תנועת "גוש אמונים" שמה לה למטרה לעלות על הקרקע, להקים יישוב. ניסיון העלייה הראשון של התנועה לחווארה, כמה קילומטרים מדרום לשכם, בט"ו בסיוון תשל"ד, זכור לי היטב. קדם לו מתח בין ראשיה לגבי שאלת סדר הפעולות שנכון לנקוט: האם לחכות ולנסות להגיע להסכמה עם שר הביטחון דאז שמעון פרס, או לעבור לשלב המעשים? כנגד המהססים, יהודה היה איתן בדעתו: הגיעה השעה לעלות!

זו הייתה הפעם הראשונה שעלו להתיישב בשומרון בניגוד גלוי ומובהק לעמדת הממשלה. למקום הגיעו משאיות ומהן ירדו אימהות עם ילדים. התפעלתי מאוד מהנחישות שלהן להגיע לנקודה שאין בה כלום מלבד כמה אוהלים שהקמנו שם במהירות. גם חברי הכנסת אריאל שרון וגאולה כהן הצטרפו. למקום הגיע הרב צבי יהודה בכבודו ובעצמו. כשראיתי את עמידתו האיתנה תוך שהוא אוחז במוט גדר שנקבע שם, מילאה את לבי התחושה "לא נזוז מכאן". ההתרגשות לא נמשכה זמן רב.

עד מהרה הופיעו כוחות הצבא והחל פינוי בכוח. יהודה נשכב על האדמה, אבל החיילים החלו למשוך אותו. לפתע הגיע אריק שרון וצעק לחיילים: "עזבו אותו!". אחד החיילים הרים את מבטו וקרא אליו במילים שקרעו לי את הלב: "אריק, אתה שנתת לי פקודה במלחמת יום הכיפורים לצלוח את התעלה. הלכנו אחריך בכל התופת הזאת בלי לשאול שאלות. וכעת פה, במקום הזה, קיבלתי פקודה לפנות. למי עליי לשמוע?" תשובתו של אריק שרון, המפקד הדגול, הייתה חד-משמעית: "זו פקודה בלתי חוקית! עליך לסרב פקודה!". זו הפעם הראשונה שהיה עימות כזה מול חיילי צה"ל, והיה לי קשה מאוד לראות אותו. גם השרשרת עם 'ירושלים של זהב' שקיבלתי שי מיהודה, נקרעה ואבדה לי באותה עלייה. עם זאת, ברוך ה' ניתן לסיים את הסיפור בקורטוב של טוב: בט"ו באב, חודשיים בדיוק אחרי הפינוי, התארסנו. לא ויתרנו. המסיבה נערכה בלב השומרון - בתחנת הרכבת בסבסטיה.

הצעתה של רחל ינאית

לאחד הסיורים שהתקיים באזור הר בעל חצור, הצטרפה רחל ינאית בן צבי. ואגב הליכה הציעה רעיון: להקים מחנה עבודה. חנן ויהודה אימצוהו מיד והפיחו בו חיים: הם חתמו על חוזה עם הקבלן זלמן בראשי, שבנה את המחנה הצבאי על הר בעל חצור, וקיבלו עליהם לבצע את עבודת הגידור כקבלני משנה.

 

אסירת ציון

 

בט"ז בטבת תשל"ה (1975), עמדנו, יהודה ואני, תחת החופה. ושוב, כיאה לחברי גרעין שכם, מצאנו את עצמנו חוגגים את אחת מסעודות ה"שבע ברכות" בתחנת הרכבת בסבסטיה. בין הבאים לשמח חתן וכלה, הופיעה גם סילבה זלמנסון. כשזיהיתי את פניה בין המשמחים, הייתי מופתעת, ויותר מכך – נרגשת. בעודי תלמידה בבית הספר התיכון "אלישבע" בפרדס חנה, כתבה המחנכת שלי רותי בן פינחס מחזה על 'יהדות הדממה', על אסירי ציון, יהודים שחיו בברית המועצות ונאסר עליהם לעלות לישראל. המאבק הציבורי הגדול שנשא את הכותרת "שלח את עמי" החדיר ללבבות את דמותה של יהדות ברית המועצות שמאחורי 'מסך הברזל'. העלינו את המחזה על הבימה, ובשורות הקהל ישבה גם גאולה כהן, שפעלה רבות למענם. הדמות שאת תפקידה מילאתי בהצגה, הייתה דמותה של סילבה. והנה, סילבה האמתית באה לברך אותי, סילבה התלמידה-השחקנית שהפכה לכלה.

מפח נפש

סמוך לחתונה יהודה לקח אותי לטיול. נסענו בטרמפים ובמוניות ערביות. חשנו ביטחון מלא שהארץ שייכת לנו והתהלכנו בה בטבעיות. רגלינו הוליכו אותנו, כנראה לא מעצמן, אל המחנה הירדני. עמדנו מול מבנה בלי חלונות ובלי דלתות, ולפתע יהודה הכריז: "כאן אנחנו נגור". אמרתי לעצמי: "שיחלום חלומות! לא יקום ולא יהיה!" זה נשמע לי הזוי, וחלום חיי היה לגור בירושלים. אחרי שלושה חודשים החלום שלי נשאר חלום, והחלום של יהודה התגשם: גרנו בבית הירדני.

עד למעבר לעפרה נסע יהודה הלוך ושוב, כמעט בכל יום. עבודת הגידור על הר בעל חצור הייתה עבודה פיזית קשה. וכיוון שהאנשים שהגיעו לעבוד התחלפו תדיר, היה צורך תמידי לגייס אנשים. משה בטיש, אז סטודנט באוניברסיטת בר-אילן, היה בין המתנדבים, והגיעו גם כמה חבר'ה חילונים. מדי פעם, בשעות הערב, הם הגיעו היישר מהעבודה לבית שלנו. אני השקפתי על הדברים מהצד ולא הייתי מעורבת. היה לי קשה.

 

חגיגיות ומרק מלוח

 

ההחלטה לנסות להישאר לילה במחנה וההתארגנות לקראת ההישארות הזאת נצרבו בזיכרוני, וכמוהן הדמויות שהיו שם: צבי בייטנר ואקל'ה גנירם וגם כמה נשים: חיה רונד (עזריה), יפה שטיין ואורית רפפורט, גיסתי, שהייתה שם עם עירא, בעלה.

את כולנו אפפה תחושה חזקה של חגיגיות. בארוחת הערב המשותפת אכלנו כולנו מרק. תקופה ארוכה כיכב אותו מרק בסיפורינו, ובמיוחד צוינה מליחותו המוגזמת. באותו לילה ישנו ב"וולוו" של פנחס ולרשטיין. "ודאי יגיעו במהרה ויסלקו אותנו מכאן", חשבתי, ואולי בתוך-תוכי אפילו קיוויתי. לא נקשרתי למקום המוזר הזה, והשהות בו הכבידה עליי. רציתי לחזור הביתה, לבית שלי, המוכר והמסודר.

עם זאת, לא יכולתי לעמוד מנגד. הרגשתי שמשהו קורה. הגעתי ליום נוסף, ולעוד יום, ומסיבה שמבחינתי הייתה לא ברורה, התברר שבניגוד לציפיות, האישור המיוחל להישאר - הגיע. האווירה הייתה מיוחדת: הרגשה של ראשוניות ושל תקווה גדולה. השהייה במחיצתו של חנן פורת ויתר חברי הקבוצה הייתה מרוממת, וזרם המתנדבים שבא לעזרתנו עורר גם הוא התרגשות: משאית של חצץ הגיעה מחדרה, יונתן בלינקוב בא מדי יום עם טרקטור, עזרה רבה ותרומות הורעפו עלינו. אי אפשר היה שלא להתרגש.

 

תנאי שדה

 

בתקופה הראשונה בעפרה התקשיתי להסתגל לתנאים האיומים: בית בלי חלונות, בלי דלת ובלי פרטיות. הייתי בהיריון, והבחילות לא חדלו. הותשתי. עברתי לתקופה מסוימת לבית אמי בפרדס חנה, ויהודה הגיע לשם לסופי שבוע. כשהרגשתי טוב יותר חזרתי לעפרה. בבית אמי היה לי קל יותר, אבל את הקיץ הראשון על חוויותיו, החמצתי. לעפרה הגיעו בני נוער רבים. הם ישנו באוהלים שהוצבו על משטחי הבטון שנבנו לצורך הצבא הירדני. כולם אכלו יחד בחדר אוכל. קייטנה גדולה ושמחה...

שוּ אסמכּ?

ערכנו קניות ברמאללה ומאוחר יותר באזור התעשייה עטרות. אני זוכרת שבתות שעמסנו את פנחס בכורנו על הגב והלכנו לטייל בהרים. טיילנו גם ברחוב הראשי של הכפר עין יברוד. יהודה דיבר ערבית שימושית, והערבים ראו בו את ה'מוכתר' של עפרה. הוא קרא לעצמו "אבו עזיז", כלומר אמיץ, גיבור. הקשרים שקשר עם המוכתר של עין יברוד, זכו והונצחו בתמונה משותפת.

 

המשך בגיליון הבא

עבור לתוכן העמוד