לאה זיו-פרג- הר ברכה

10/05/2017
לאה זיו-פרג- הר ברכה (הגדל)

בבית משפחת זיו-פרג בהר ברכה שבשומרון תלויות תמונות משפחתיות רבות מחתונות הילדים לאורך השנים, פנים מחייכות ניבטות מבעדן ובחיבוק האחים מתגלה אחדות משפחתית אמיצה. במרכז כל תמונה עומדת האם, לאה, ומסביבה חבורת הילדים, מי מהם ילדי משפחת פרג בעלי השיער הכהה ומי מהם ילדי משפחת זיו הבהירים, וכולם ילדיה. הסיפור של הר ברכה נחשף יחד עם סיפורו של יעקב פרג, ממייסדי היישוב, אשר לא זכה לראות בתפארתו. את הסיפור רוקמת אלמנתו לאה בביתה שבלב הר הברכה.

אל המרחבים!

בשנת 1982 התחתנתי עם יעקב וחיפשנו לגור יחד במקום משמעותי. אני הייתי בשירות לאומי בקרית ארבע ויעקב גר בתקופה זו בבית הדסה שבחברון, כך שכבר היינו מחוברים להתיישבות. בתחילה גרנו בקרית ארבע ולאחר כמה חדשים עברנו ליישוב מעון בהר חברון, שהיה אז בתחילת דרכו. במעון היינו יחד עם עוד חמש משפחות וגרנו שם במשך שש שנים, אך למרות האהבה שלנו להרי חברון היה לנו קשה עם כך שהיישוב עצמו היה מושב שיתופי. חלמנו על שטח גדול שבו נבנה משק ליד ביתנו. היו שם אנשים טובים, אבל זה לא מה שחיפשנו כמשפחה צעירה והתחלנו לחשוב על כיוונים נוספים. בשלב הזה יעקב החליט שאם כבר עוברים, אז נעבור למקום בו יוכל להגשים את חלומו להיות חקלאי ורועה צאן.

 

קדימה לשומרון

חבר ששמע שזה מה שאנחנו מחפשים הפנה אותנו לשומרון. בקיץ 1988 הגענו לשבת קליטה ביישוב. בצהרי היום התהלכנו, יעקב ואני, על ההר וידענו יחד בליבנו שהגענו הביתה, המרחבים קראו לנו. לאחר חודש כבר העתקנו את מקומנו ליישוב שמנה באותה עת שש עשרה משפחות צעירות שחלקן היו בגרעין הראשוני שהתפרק, אבל רובן הגיעו כמונו משמועות על יישוב טוב שמחפש אנשים טובים. מכיוון שהכרנו את כל הפרוצדורות של הקמת יישוב נכנסנו ישר לעניינים והתחברנו לקהילה ולצרכים שיש לענות עליהם.

עוד קומה

כשהרב מלמד הגיעה הוא הביא איתו רוח חדשה ליישוב ובנינו קומה נוספת בהתפתחות. היישוב עוד היה קטן, ולכל דבר היה צריך לצאת. בכל בוקר הייתה מגיעה ההסעה של גרשון מסיקה, לימים ראש המועצה האזורית, והוא היה לוקח את הילדים לגנים שהיו ביישוב יצהר הסמוך ואת ילדי בית הספר לאלון מורה. אנו הנשים היינו נשארות בבית עד שבשלב מסוים הבנו שיש צורך בתוספת לפרנסה ואולי גם כי השתגענו להיות כל היום בבית. נסענו ליישוב מגדלים, שם נפתחה מתפרה לייצור בגדי ים ואנו עבדנו שם.

תורה ועבודה

בזמן שאנו הנשים פיתחנו את היישוב מבחינת הילודה והאווירה, הגברים עבדו בעבודות שונות עם כיוון ברור - שילוב של תורה ועבודה, גם לומדים תורה ועוסקים בה וגם עובדים בעבודת כפיים ומתחברים לארץ. ליעקב היה ברור שיחד עם עבודתו כסופר סת"ם הוא עובד גם את הקרקע, הוא האמין שרק אם נירש את הארץ, ניטע בה עצים ונעבוד את האדמה נגיע לשתי המטרות - יישוב הארץ והוצאת הערבים מהאזור. כך הוא קיבל את תפקיד "שומר הקרקעות" מטעם המועצה, הוא היה שותף של גלעד זר הי"ד ויחד עם סיירו באזור ובדקו אם ערבים משתלטים על אדמות מדינה והיכן ניתן להכשיר קרקעות לפיתוח יישוב וחקלאות עברית.


אני נשארת פה!

בחודש טבת תשמ"ט, לאחר חמישה חודשים של השקעה אינטנסיבית בפיתוח היישוב עברנו את ועדת הקליטה הסופית שנתנה לנו את האישור לגור במקום ולהשתקע בו. באותו בוקר חגגנו יחד והתרגשנו לקראת בניין הבית שתכננו וחלמנו להקים על הר הברכה. בצהרי היום יעקב נסע לעבודתו כשומר הקרקעות ואני נשארתי בבית עם שלושת ילדינו הקטנים. באותה תקופה הכריזו הכל במערכת הכריזה היישובית ולפתע שמענו הודעה כי על כל הגברים להתכנס במועדון היישוב. ידעתי שיעקב נמצא בשטח והחששות החלו לטפס בגרוני, השתדלתי להירגע בשביל הילדים ולאחר כמה דקות יצאתי למועדון כדי לברר מה עם יעקב. כשהתקרבתי, הרגשתי את מבטי התושבים נעוצים בי והיה לי לא נעים, אז חזרתי. בדרכי הביתה עברתי בבית הרב והרבנית מלמד, הרבנית דיברה בטלפון וכשראתה אותי הפסיקה לדבר. ברגע זה רצתי חזרה לביתי וחיכיתי עם הילדים. ידעתי למה אני מחכה והן אכן הגיעו, הדפיקות בדלת. בדלת עמדו כמה חיילים יחד עם חיה שכנר העובדת הסוציאלית של המועצה והרבנית מלמד. אני זוכרת שמיד שאלתי "מה קרה?". הם סיפרו לי שערבי חיכה ליעקב בשדה שבו הוא עבד ושם הכה בו עם סלע עד שנפל. לאחר מכן, המחבל לקח את נשקו של יעקב והחל לירות לעבר ג'יפ סיור שעלה אל היישוב. חייל אחד נהרג מהירי וחייל שני נפצע והרג את המחבל. כשנשמעו היריות הגיעו במהירות חברי כיתת הכוננות ביישוב ובראשם הרב ניצן ימין שזיהה את רצועת הנשק המוכרת של יעקב בידי המחבל. בשלב זה החלו לחפש את יעקב ומצאו אותו בתוך השדה, איפה ששוכנת היום גבעת "סנה יעקב" על שמו. הקהילה הייתה העוגן שלנו בתקופה הזו. הרב מלמד לקח את בני הבכור יאיר, סיפר לו מה קרה והשכנות כולן התגייסו לעזור. הייתי בחורה צעירה בת 26 עם שלושה ילדים קטנים ובתחילת הריון רביעי. עם כל הקושי והבקשות של המשפחה שנגור לידם בדרום היה לי ברור שאני נשארת פה.

 

הרוגי מלכות

בתוך כל הבלבול, החושך והקושי שנפל עלינו היו כמה רגעי אור שנתנו לנו אלומה לעקוב אחריה באפלה. היה זה הרב זלמן מלמד שהגיע לנחם אותנו וכאשר שאלתי אותו "למה?!" הוא ענה לי תשובה שעד היום אני הולכת איתה: הוא ענה כי יש הרוגי מלכות שעניינם הוא לא עניין פרטי, זה לא שדווקא יעקב שלי או מישהו אחר נהרג, זה קידוש הארץ גם בחיים ולצערנו לעיתים גם במוות. החיבוק והתמיכה שקיבלנו עודד אותנו להמשיך להגשים את חלומו וחזונו של יעקב. מיד לאחר הרצח הגיעו ליישוב קבלנים והחלה תנופת בנייה עצומה, גם שכונה של בתים פרטיים וגם בתים חדשים להשכרה. זוגות רבים שעד עכשיו התלבטו החלו להתחזק והחליטו לקבוע את ביתם ביישוב, מה שגם למספר המשפחות להכפיל את עצמו. זה היה מרגש ומעצים גם בשבילנו בתור משפחה פרטית וגם בשביל היישוב כולו.

אהבת הבריות

באזכרה שערכנו ליעקב ביישוב במלאת שלושים יום לפטירתו, הגיעו חברי כנסת וגם ראש הממשלה יצחק שמיר, תוך כדי האזכרה קמו חבורת צעירים וצעקו לעברו "בוגד" ועוד קללות נמרצות. אני באופן אישי הרגשתי לא נעים מהמצב והייתה מתיחות באוויר. לא היה לי עניין במלחמות והיה ברור שזו לא הייתה דרכו של יעקב, הוא היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לאחר פיגועים נוספים ופציעתם של מספר תושבים הוקם גמ"ח של שכפ"צים וכל מי שנסע היה לוקח לדרך. הנסיעה בכבישים הייתה מפחידה ושוב היו תושבים שחשבו לעזוב, האווירה הייתה קשה. החלטנו לצאת במסע חיזוק ליישוב, עשינו חוגי בית בערים בגוש דן אצל משפחות מתעניינות ופעלנו רבות לחיזוק הקהילה והקליטה.

"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה"

כשנה וחצי לאחר הרצח החלטתי לעבור עם ילדיי ליישוב קדומים הקרוב. במעבר היו שני רבדים של קושי, גם פרטי שלי כאלמנה עם ארבעה ילדים קטנים וגם קושי כללי ביישוב וזה היה למעמסה עלינו. הייתה תקופה בה הרב חשב לעזוב והחלטתי לקחת "הפסקה" מהיישוב. חודשיים אחרי שעזבתי הכרתי את דוד זיו שעבד בחקלאות באזור, התחתנו וגרנו יחד בקדומים. יום אחד צלצל הטלפון ומעברו השני היה הרב מלמד, שביקש שנחזור להר ברכה, הוא הזכיר לי עד כמה אני מחוברת למקום ודוד הלך איתי בשמחה בדרך העולה חזרה אל ההר.

ברכה על ההר

היישוב שלנו כל הזמן מתפתח, בכל יום יש התקדמות. יש לי תחביב אישי נהדר - להגיע לכל מבנה חדש ביישוב ולעקוב אחריו מהיסודות ועד לגימורים הקטנים. השאיפה של היישוב להתפתחות היא עצומה ואפילו השמיים הם לא הגבול. בונים בניינים לגובה והשמחה בעוצמה מרקיעת שחקים. אני מרגישה שיעקב הי"ד צופה בנו וגאה במשפחה וביישוב שהולכים בדרכו ומגשימים את חלומו.

 

בימים אלה עובדת משפחת פרג על פרויקט מימון ההמונים "להכיר את אבא", שמטרתו הוצאת סרט שיעזור לילדיו של יעקב הי"ד, וגם לציבור הרחב, להכיר את דמותו. אתם מוזמנים לעזור להם. חפשו בגוגל: "להכיר את אבא".

עבור לתוכן העמוד