טובה פליקס- אלון מורה

26/04/2017
טובה פליקס- אלון מורה (הגדל)

בביתם של הרב מנחם וטובה פליקס יש אווירה נעימה ונינוחה, בפניהם ניחן חיוך עדין, מיוחד ושובה לב, תמונות נוף השומרון וקבר יוסף לצד תמונתה של בתם עפרה הי"ד מעטרות את הקירות וחלון גדול עם נוף קדומים נפרס בעדו. עד לפני שנה היה ביתם בשכונה בקצה היישוב, אך לאחרונה נבנות שכונות חדשות באלון מורה והיישוב רק הולך ומתרחב. שתי נכדות משחקות בסלון, מנחם מספר להן סיפור וטובה מתיישבת לספר לנו את סיפורה שהוא כמעט סיפורה של כל ההתיישבות.

התחלה של התחלה

נולדתי בשנת תש"ח לבית מלא חיות ישראלית, אידיאלים, סיפורי המקומות הקדושים תמיד היו מלאי רגש וזיק של געגוע עמד בעיני אבי כשסיפר איך ביקר בכותל לפני שפרצה מלחמת השחרור. גדלתי על הסיפורים, התמונות והאמונה שעוד נשוב אל אותם המקומות. מדינת ישראל ואני גדלנו יחד ובשנת התשעה עשרה שלנו פרצה מלחמת ששת הימים. השנה הייתה תשכ"ז, הייתי סטודנטית באוניברסיטת בר אילן כשהחלה תקופת ההמתנה. היה מתח עצום באוויר, הכנו את הבית למלחמה, ערמנו שקי חול במחסן וחיכינו דרוכים ליד הרדיו לשמוע כל התפתחות בחזיתות הרבות. כשפרצה המלחמה התארגנו קבוצת חברות סטודנטיות להתנדב במקלטים אך לפני שהצלחנו להוציא את התוכנית לפועל הסתיימה המלחמה. כששמענו על שחרור הר הבית וירושלים אני זוכרת את אבא שלי, שהיה טיפוס סגור מטבעו, בוכה מהתרגשות. היה משהו מיוחד באוויר ובאווירה. אותה שנה הייתה משמעותית לנו ברובד נוסף, שכן באותו הקיץ הכרתי לראשונה את מנחם בעלי שהיה אז חייל צעיר בחיל ההנדסה והשתתף בלחימה בעיר העתיקה בירושלים. אדם משמעותי בחיינו כזוג צעיר היה המורה לחיים והרב של מנחם - הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. מנחם היה תלמיד שלו לאורך כל הדרך שעברנו גם כמשפחה וגם כמקימי גרעין ההתיישבות. בליל יום העצמאות לפני פרוץ המלחמה היה שיעור מרגש של הרב צבי יהודה, שם נאמר המשפט המפורסם "איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו...". ואכן, כשתמה המלחמה ושטחי יהודה ושומרון היו משוחררים היה ברור לנו ולרבים מתלמידי הרב שנצא ליישב את המקומות בהם חיו אבותינו.

חיים יחד בחברון

התחתנו בסיוון תשכ"ח ומיד אחרי החתונה הגענו לבית הממשל בחברון. ההורים שקנו לנו בית בירושלים ציפו שנתחיל בחיים זוגיים מסודרים של אברך וסטודנטית, אך לנו היה ברור ששליחותנו מתחילה. מעולם לא הגענו לגור בדירה הנאה בירושלים. קיבלנו חדר בממשל בחברון כמו כל משפחה שהייתה בגרעין זה, בין אם משפחה מרובת נפשות או זוג צעיר כמונו, כולם היו שותפים במטבח, שתי מכונות כביסה שעבדו 24 שעות ביממה כדי לכבס את חיתולי הבד של התינוקות ושאר בגדי המשפחות ושיתופיות שוויונית נהדרת. כשהתקבל האישור לבנות את קריית ארבע הרי היא חברון היהודית המתחדשת, ההתרגשות הייתה עצומה ועברנו לגור בקרית ארבע. היישוב החדש קיבל גוון יותר פתוח בסגנון האוכלוסייה והגרעין המקומי גדל. בדירתם של בני ובינה קצובר היה בית הספר בו לימדתי אנגלית ובדירתה של נחמה פורת היה גן הילדים בו היא שימשה בתפקיד הגננת המרכזית. יחד עם התנאים הלא פשוטים הייתה התרוממות רוח גדולה, החיזוק המרכזי היה בשבתות, בהן הגיעו צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ להתארח ביישוב הצעיר ולהיות חלק ממפעל ההתיישבות שהחל לצמוח. אני זוכרת ביקורים של חברי כנסת ושרים מכל הקשת הפוליטית שבאו להתרשם ולראות איך מתמודדת ההתיישבות החדשה. הגיעו אלינו משה דיין, יגאל אלון ועוד רבים. בשלב זה למנחם, לבני קצובר השכן ולעוד כמה חברים כבר התחילו להיות "קוצים" של המשך עשייה למען ההתיישבות, קריית ארבע כבר הפכה ליישוב והבנו שצריך "לסגור את הגמרות" ולהמשיך הלאה. ההבנה שאין שום יישוב יהודי בין ירושלים וכפר עציון ועד לעפולה הכתה בנו והבנו שהפרויקט הבא הוא יישוב השומרון.

 

 

שכם

התארגנו בגרעין וקראנו לו "אלון מורה שכם". בשלב מסוים יצרנו קשר עם אריק שרון ונקבעה עמו פגישה לשבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים. השנה הייתה שנת 1973 ובאותו השבוע פרצה מלחמת יום הכיפורים. מנחם וחבריו גויסו לחצי שנה בה נשארנו הנשים עם הילדים בקרית ארבע. בחודש סיוון מנחם השתחרר מהמילואים ועבר למשימת מילואים חדשה - ההתיישבות. באותו החודש הייתה כבר העלייה הראשונה ל"חורון", קניתי שק שינה לכל ילד, אוהלים, ממתקים ומשחקים כהכנה לשהות ארוכה. חיכינו ביישוב מחולה שבבקעה לקראת היציאה לדרך, אך הגיעה הוראה לחכות יום נוסף. הרב צבי יהודה ביקש לפגוש את פרס שהיה שר הביטחון ולשכנע אותו שהעלייה תהיה חוקית, אך הדברים לא הסתדרו ועלינו ללא אישור מהממשלה. באותו היום הגיעו חברי הכנסת אריק שרון וגאולה כהן יחד עם הרב צבי יהודה והתרוממות הרוח הייתה בשמיים. עד לערב. כשירד החושך הגיעו חיילים והציעו לנו להתפנות ללינה במחנה צבאי מסודר, אנחנו שמחנו על ההצעה אך הרב צבי יהודה זעק ואמר "פה זה לא ארץ ישראל?!" וכך החל הפינוי הראשון. חזרנו הנשים והילדים לקריית ארבע והגברים התפנו בפאסיביות, "כמו שקי תפוחי אדמה". מיד אחרי הפינוי נפגשו ראשי הגרעין ומנחם ביניהם עם ראש הממשלה יצחק רבין וביקשו ממנו הכרה ביישוב החדש. רבין ענה להם כי יישוב של עשרים וחמישה צעירים זה לא שווה את ההשקעה של הממשלה ומנחם הבטיח לו בחזרה כי בעלייה הבאה יהיו בעזרת ה' אלפים. הבטיחו וקיימו.

 

גוש אמונים בפעולה

גוש אמונים הפך בשלב זה לגוף משמעותי עם פעילות רצינית. אנחנו צוחקים שהארגון נולד סביב מיטת חוליו של חנן פורת שנפצע בזרועו במלחמת יום כיפור וכשהגענו כל החברים לבקרו נרקמו הרעיונות הראשוניים של הארגון, אך בעליה לשומרון קיבלנו את העוצמה של גוש אמונים בפעולה. בקיץ התארגנו לעלות להתיישב בתחנת הרכבת סבסטיה שנמצאת ליד שרידי היישוב של העיר שומרון הקדומה. לערב העלייה שהיה בתשעה באב הגיעו אלפי אנשים ונשים מכל רחבי הארץ, ד"ר חן הגיע מרמת גן ונתן הוראה לכל הנמצאים לשתות כוס מים למרות הצום כדי שלא יפגעו מהחום הכבד ששרר בחוץ. התחלנו להתמקם עם הילדים ובמשך כמה ימים נשארנו במקום עד שהגיע הפינוי. הרמטכ"ל מוטה גור הגיע אלינו במוצאי הצום וביקש לשוחח עם מזכירות הגרעין על פינוי מרצון, הוא הבטיח שימצא מקום התיישבות חדש. המזכירות התנגדה לרעיון כפי שעלה גם בעלייה ראשונה בחורון והחל פינוי עם התנגדות פאסיבית. הפרידה הראשונה מסבסטיה הייתה עצובה והייתה הרגשה שגם החיילים המפנים משתתפים אתנו באהבה למקום ובהבנת חשיבותו.

 

"מבצע הקפות"

לאחר התמיכה הנרחבת בעליה לסבסטיה בפעם הראשונה ידענו כי אנחנו לא לבד במערכה וישנה תמיכה מרבים וטובים בעם. במוצאי שמחת תורה, כ"ה תשרי תשל"ה, התארגנו במספר מוקדים אלפי אנשים שיצאו להקים מספר נקודות התיישבות חדשות. במשך כל הלילה צעדנו ברגל כדי להגיע אל נקודת ההתיישבות החדשה, כאשר בראש החבורה הולך מאיר הר ציון ומנווט בחושך כדי שלא יראו אותנו חיילי הסיור וימנעו את הקמת היישוב. הפיזור של הקבוצות השונות הקשה גם על הפינוי שהיה מר וקשה. הייתה זו חוויה קשה לכל מי שהיה שם, מתנחלים וחיילים. בעקבות המבצע עלו בימים שאחריו נקודות התיישבות חדשות - בשילה, בהר בעל חצור וביריחו. המבצע אומנם נמשך כשבוע וכשל אך תרם את תרומתו בכך שיישוב השומרון הלך והוכר כעניין לאומי. המבצע עורר הדים גדולים בתקשורת בארץ וגוש אמונים נעשה נושא לסקרנות, דיווחים שוטפים ומעשיות. אני מרגישה שהייתה זו שעת כושר, הציבור כבר הכיר אותנו ועלינו שוב ושוב למרות הקשיים. לכל עליה נתנו שם שאפיין אותה, בהמשך היו פינויים קשים והגברים הורדו בכוח מגג התחנה, הבטחנו לעצמנו ולכולם "נשוב בהקדם האפשרי". בחודש שלאחר מכן חגגנו בסבסטיה ברית מילה, חתונה לזוג מהגרעין ושבע ברכות. בי"ט אב תשל"ה החלטנו ללכת על כיוון חדש: גרעין "עפרה" הצליחו לעלות לקרקע שלושה חודשים קודם לכן עם אישורי עבודה, שמונה מחברי הגרעין שלנו קיבלו את האישור המיוחל והחלו לעבוד בתחנת הרכבת כעובדים אזרחיים של צה"ל ושבועיים לאחר מכן "עלו עלינו" והורו להפסיק מיד את השהות של המתנחלים בסבסטיה. כך פעם אחר פעם נחלנו אכזבות אך לא התייאשנו. בתקופה זו הייתי בהריון ולא ידענו אם זהו בת או בן, אך היה לנו ברור שאם תיוולד לנו בת נקרא לה עפרה. ישנה חיות בהתיישבות החדשה בארץ, ילדים חדשים ויישובים חדשים נולדים פה.

 

ניצחון סבסטיה

בחנוכה תשל"ו היה הניסיון השמיני לעלייה לסבסטיה, עפרה שלנו הייתה בת חצי שנה, תינוקת קטנה ויפיפייה, אני נשארתי בבית בקרית ארבע עם הילדים הקטנים ו"שלחתי" את מנחם ויוסי בני הגדול לצאת לשטח. היה זה יום קר וגשום ולמרות מזג האוויר הגיעה משלחת ציונית עם רבנים מחו"ל להראות את תמיכתם בהתיישבות. הרבנים קבעו מזוזה בפתח המבנה שהקמנו במקום והתפללו יחד אתנו שנמשיך את האור של חנוכה לכל השנה כולה. במשך שמונה ימים חיכו חברי הגרעין לראות מה יעלה בגורלם בפעם זו וכאשר שמעון פרס נחת עם הליקופטר בתחנת הרכבת בסבסטיה ודבריו לא היו דברי חיזוק, קרע הרב לוינגר את חולצתו וההרגשה הייתה של דכדוך ושפינוי אלים הולך ומתקרב. מתוך תחושות קשות אלו הוזמנו לפתע חברי הגרעין לפגישה עם שר הביטחון וההפתעה הייתה עצומה. בפגישה נתן שר הביטחון פרס את אישור הממשלה להקמת גרעין התיישבות באחד מהמחנות הצבאיים בלב השומרון והיא אף תדאג למגורים ותעסוקה לחברי הגרעין. הם קראו למסמך הזה "פשרת סבסטיה" אך אנחנו הרגשנו ניצחון עצום להתיישבות בלב השומרון, סוף סוף מכירים ברצון שלנו לגור פה. מיד כשחזרו החברים מהפגישה חיכינו להם עם דגלי ישראל, שמחה וריקודים על ההישג בהכרה שלנו. היו חברים שלא הצטרפו לשמחה ואמרו שהרב צבי יהודה לא היה מסכים למהלך הזה של פינוי סבסטיה בשביל להקים יישוב במקום אחר. עם השמחה והמורכבות הזו הגענו אל מחנה "קדום" בכניסה ליישוב קדומים של היום. המשכנו להיות גרעין "אלון מורה שכם" וידענו כולנו שזוהי עדיין לא התחנה האחרונה שלנו בדרך ליישוב אלון מורה.

 

המשך בשבוע הבא

עבור לתוכן העמוד