בתיה שטרן - יצהר

29/03/2017
בתיה שטרן - יצהר (הגדל)

 

אני עולה בעליות המתפתלות ליישוב יצהר שבלב השומרון, רוחות עזות ורוחניות מיוחדת משמשים בערבוביה במקום המיוחד הזה, אשר מראשיתו הרים דגל של חלוציות חסידית ייחודית. במרכז היישוב גרים בתיה ויוסי שטרן, בתיה האישה והאגדה אשר הייתה ממקימיה הראשונים של יצהר שוזרת לנו את סיפורה של ההתיישבות.

 

למה לחכות בתור?

גרנו בגוש קטיף וחיפשנו מקום קרוב יותר למשפחה ולהורים שגרו במרכז הארץ. בתור זוג צעיר, היה חשוב לנו לגור במקום שקט עם מרחבים לילדים, היה לנו ברור שהכיוון הוא השומרון שבאותה תקופה הלך והתפתח. פנינו היו אל עבר היישוב קדומים, שהיה אז יישוב מבוקש לזוגות צעירים כמונו. הגענו לקדומים ונכנסנו לרשימת המתנה לפני קבלה ליישוב, לא ידענו שמרשימה ליישוב אחד נגיע להקמת יישוב אחר. הייתה זו שנת 1984, והתקופה הייתה תקופת בחירות לכנסת והמפלגות מימין רצו להוכיח את יכולתם להקים יישובים חדשים ביש"ע. אנשי אמנה התקשרו לכל רשימת ההמתנה והציעו לנו להקים יישוב משלנו, יישוב חדש. 'ההתיישבות החדשה תהיה במקום אסטרטגי', כך הבטיחו, ואכן קיימו. יצהר נישאת על גובה עצום וחולשת על שטח ונוף לכל הכיוונים. באותו השבוע הייתה הפגישה הראשונה של גרעין יצהר, הפגישה העשירית הייתה כבר טקס האזרוח של היישוב.

היאחזות נח"ל

לאחר שנשיא ארה"ב רונלד רייגן הכריז ביולי 1983 כי יותר לא יקומו יישובים חדשים ביהודה ושומרון, התארגנו חיילי חטיבת הנח"ל להקים למחרת היום היאחזות נח"ל חדשה בשומרון. על הר טרשים קירח ישבה לה ההיאחזות ואנחנו החלפנו אותם בהתיישבות אזרחית צעירה. בי"ח בתמוז תשמ"ד (1984) התקיים הטקס המרגש. הגיעו הרבה מתושבי היישובים הקרובים, מפקדי חטיבת הנח"ל, הורים נרגשים ואפילו המוכתרים של הכפרים סביבנו. החתימה על מגילת היישוב וטקס העברת הדגל מידי חיילי הנח"ל אלינו היו אותות מרגשים להעברת האחריות על ההר ועל מה שיקרה בו. יום לאחר מכן כבר העמסנו את המשאית והתחלנו את דרכנו ליישוב החדש. לקראת סוף העליות המתפתלות הנהג הכריז שהרכב כבר לא סוחב, ואנחנו בשלנו - דוחפים ומשכנעים אותו שאנחנו כבר קרובים. החיילים תלו שלט בסיבוב האחרון "עוד מאמץ אחד קטן", והנה הגענו. הבתים החדשים שהובטחו מאמנה עוד לא הגיעו, אז פרקנו את חפצינו בחדרון קטן של בתי הנח"ל ויצאנו לראות את הסביבה. הנוף המשגע, האוויר הצלול והאווירה המרגשת נתנו לנו השראה ואמרתי ליוסי בעלי "רואה? פה יהיה המטבח, פה הסלון ופה המרפסת". הרעיון של בית בלב יישוב פורח היה דמיוני, מי היה מאמין שיהפוך למציאות.

סוגרים שבת

אחרי חודש שגרנו בבתי הנח"ל הגיעו האשקוביות, הבתים הראשונים של היישוב. יחד עם השכונה החדשה הגיעו עוד מספר משפחות וביניהן משפחת דודקביץ', הרב והרבנית. אך תוספת זו ליישוב עדיין הייתה דלה והיינו מעט משפחות, מה שגרם לחישובים מורכבים, כמו מי נשאר בשבת ביישוב ומי נוסע. במשך חמש שנים היינו צריכים להודיע באמצע השבוע מי נוסע כדי שיהיה מניין והיישוב לא יישאר שומם. הכי משעשע היה בחגים, הרי כולנו היינו זוגות צעירים ובמקום לנסוע להורים הזמנו אותם ועוד אורחים אלינו ליצהר. משפחת לסר מאלון מורה הגיעו לתמוך ביישוב ועזרו לנו להקים ועדות, להחליט החלטות יישוביות ולסדר את הנהגת היישוב. הם היו בעלי הניסיון מהיישוב השכן, אלון מורה. מכיוון שהעלייה ליישוב הייתה בחודשי הקיץ, החורף הגיע והפתיע במלוא עוזו. בחג סוכות הראשון הסוכה שלנו עפה ואיתה כל מה שהיה בתוכה. עד היום אנחנו צוחקים שהבגדים שלנו עפו ממתלה הכביסה לכפר הסמוך. מי יודע, אולי נשות הכפר לובשות את הבגדים שלנו?

סדרנית הרכב שפרה

עניין מרכזי שהיה לנו בראשית היישוב היה הרכב היישובי שנסע 24 שעות ביממה, הסעות לבתי הספר באלון מורה, הגנים (עד שנפתחו ביישוב על ידי הגננת פנינה סבן), המעון בהר ברכה, קניות, מרפאה, מקווה לנשים, הכל עבר דרך סדרנית הרכב. בתפקיד זה שימשה שפרה ריינוס שעמדה על המשמר ופיקדה על כל הנסיעות הלוך חזור ביד רמה ובצורה מדהימה. שפרה קיבלה טלפנים בכל שעות היממה על ילד חולה, חלב שנגמר, סבתא שרוצה לבקר, כמה נשים שטובלות באותו היום - זה היה המקור לסדרנית ולא סדרן - ואת כולם הייתה מסדרת לפי שעות וימים, נשים שרצו לזרז לידה ישבו במושב האחורי בסובארו היישובית ורוב הסיכויים שזה הועיל בדרך לחדר לידה. חברות בין המשפחות הצעירות שתלויות אחת בשנייה, פיזית ונפשית, והידיעה שאנחנו כולנו "תקועים" על ההר הזה חיזקה בנו קשר מיוחד, אחווה הדדית והבנה של התנהלות החיים, גם ביום יום וכמובן ברגעי משבר ושמחה.

הפסקת חשמל

בתפקידי כמזכירה הראשונה של היישוב, ניהלתי את המשרד ואת כל השירותים לחברי היישוב ועם היתרונות שבעבודה קרובה לבית היו גם חסרונות. בכל יום כולם נסעו לעבודתם מחוץ ליישוב ואני נשארתי עם החיילים. לעיתים רבות קרה שקפץ החשמל לזמן קצר, אך פעם אחת קרה שהייתה הפסקת חשמל לזמן ארוך מהרגיל, חששתי שמא מכשירי החשמל של כל היישוב יתקלקלו וקראתי במכשיר הביפר שאני צריכה עזרה בעניין החשמל ביישוב יצהר, אחרי כמה שניות קיבלתי עשרות הצעות לעזרה מכל אנשי הביטחון בשומרון כולו, מכיוון שהביפר היה מחובר לרשת של "ביטחון שומרון". היה מחזק לדעת שיש מי שיעזור בעת צרה. לחיי השגרה ביישוב השתמשנו בחשמל מגנרטור וכאשר היה עומס לא היה חשמל בבתים, אז בשיתוף פעולה יישובי בנינו לוח עם שעות לכביסה, שעות לבוילר ושעות רק לתאורה. ממזכירה הפכתי לשומרת, חיילת, טכנאית וסדרנית וכל מה שצריך לחיזוק היישוב.

השק"ם הגיע

כל כמה ימים הייתה מגיעה המשאית של השק"ם וכל ילדי היישוב היו מתקבצים נרגשים סביבה לראות האם יש במבה, שוקולד או כל דבר מתיקה שירשו להם לקנות. בין הילדים הייתה מן תחרות שמטרתה הייתה להגיע כמה שיותר מהר לחלון המשרד ולהודיע ברמקול על בוא השק"ם. בדרך כלל ילדי משפחת ריינוס היו המנצחים בתחרות וכל תושבי היישוב שמעו את ההכרזה והיו באים לעשות קניות. אומנם לא היה מבחר עצום, אך היה כל מה שמשפחה צעירה צריכה. תמיד הייתי ממהרת להגיע למשאית כדי שלא ייגמר החלב או הלחם. יום אחד הזמנתי מיקסר חדש דרך השק"ם וכשהילדים הכריזו שהגיע יצאתי יחד עם כל תושבי היישוב אל המשאית לקחת את החבילה החדשה שלי, אני ממש זוכרת איך כל העיניים נפערו בהתרגשות סביב המיקסר החדש שהיה הראשון ביישוב, ממש התקדמות הטכנולוגיה.

הטלפון הציבורי

היה לנו מקום התאספות קבוע, ליד הטלפון הציבורי, שם כולם היו מתעדכנים. ביום שישי כולם עומדים בתור לטלפון להספיק לומר שבת שלום לסבא וסבתא ובימי החול להתקשר לקבוע תור במרפאה, לבדוק מה עם הרכב במוסך ולחברה או לאמא לשיחת נפש. כולם יחד בתור לטלפון, נשים, גברים וילדים. יום אחד בעלי נסע למילואים ויצאתי בחצות הליל כדי להתקשר אליו ולזכות לכמה דקות של שיחה. בחוץ נשבו רוחות חזקות של חורף וכך מצאתי את עצמי יוצאת באמצע הלילה, רק אני בחוץ עם כמה כלבים משוטטים וערפל סמיך, כולי תקווה שלא יתחיל לרדת גשם כדי לקיים שיחת טלפון. היום אנחנו צוחקים, אבל אז זו הייתה דרך התקשורת היחידה עם העולם שמחוץ ליצהר. החיבור החברתי דרך הטלפון הציבורי. החיילים שהיו איתנו פה בתחילת היישוב התחברו לתושבים ושמרו על קשר במהלך השנים, לפני זמן לא רב הם הגיעו לבקר ולראות את התפתחות המקום. ביום של חיבור היישוב לבזק עשינו מסיבה גדולה ותיעדנו את הרגע המרגש, אני עוד שומרת את התמונה שמתעדת את טכנאי בזק מחברים את הכבל האחרון של החשמל. הרגשנו שסוף סוף אנחנו מחוברים לציוויליזציה, לא חייבים לעמוד בתור לטלפון הציבורי ואפשר לקיים שיחות פרטיות בנחת.

שכם, עיר הקודש!

הולכים לקניות, סידורים ותיקונים בעיר הגדולה שכם. יצאנו באוטובוס שהיה מגיע לממשל הצבאי בלב העיר ומשם היינו הולכים לשוק ולרחוב הראשי, כשתפרנו את הפרוכת לבית הכנסת הזמנו במיוחד את הבדים והמוטות מחנות בשכם, הערבים המקומיים עזרו לנו פעמים רבות ולא היה פחד כלל. חוץ מהקשר הטכני, נוצר בשנים הראשונות קשר מיוחד בעקבות טקס ההכתרה של הרב דודקביץ' לרב היישוב. זוהי נקודת ציון משמעותית ליישוב שלנו, כל היישוב פה אחד הצביע להכתרתו של הרב דודי, כולם הרגישו שהרב נותן מענה לרצונם הרוחני וההלכתי, יש אצלנו שאומרים "מועצה רוחנית יצהר", הרב דודי דודקביץ' הביא עמו את העצמת הקשר ליוסף הצדיק שקבור בשכם והיישוב יצהר החל להיות נושא הדגל בעניין בקבר יוסף. גם לאחר היציאה של צה"ל משכם, ישיבת "עוד יוסף חי" עברה לשכון אצלנו ביישוב, בשנים האחרונות מתארגנת פעם בחודש כניסה לתפילה בקבר יוסף ומשפחות רבות מיצהר מגיעות להשתטח על קבר יוסף הצדיק.

פיגועים אז בונים

בשנת תשנ"ח נרצחו ביצהר שני בחורי הישיבה, שלמה ליבמן והראל בן נון הי"ד, זו הייתה טלטלה יישובית. הישיבה הייתה חלק בלתי נפרד מתושבי היישוב, הקשר היה יומיומי ומשמעותי. שני הבחורים היו באמצע סיור לשמירה והגנת היישוב ונרצחו תוך מילוי תפקידם. הרגשנו כולנו איך הרצח שלהם זועק ומחייב אותנו לפעול, לקום ולהתחזק כיישוב. באותו השבוע הוקמו מספר נקודות חדשות סביב יצהר. אני זוכרת איך יוסי, בעלי, שהיה בכיתת הכוננות, קפץ מיד מהבית כשקיבל את הדיווח על הירי ואיך אמר כשחזר "אנחנו חייבים לקום. חייבים". גבעת שלהב"ת נקראה על שמם של שלמה והראל, והיום מתגוררים בשכונה זו למעלה מ-20 משפחות והאזור רק הולך וגדל בבנייה, בילדים, בחקלאות מקומית ובעסקים פרטיים מצליחים. שני עניינים מרכזיים התחדדו לנו בתקופה זו, הרעיון כי ליישוב שלנו אין גדר, אנחנו לא מתחבאים מאחורי שום דבר ויודעים להגן על עצמנו בכבוד. ועניין העבודה העברית שהיה משמעותי מיומו הראשון של היישוב ורק התחזק. לעבודה עברית אין תחליף.

בניית יישוב היא בניית עצמנו

כשהנכד הראשון שלי נולד הבנתי שלהקים יישוב זה לא רק ההיסטוריה שלנו, זה דרך חיים. כל התהליך שעברנו בהקמת היישוב בעצם הקים אותנו, בנה אותנו ואת המשפחה שלנו. הילדים גדלו עצמאיים, חסונים, מחוברים לאזור ולשורשים, בריאים יותר. כל שביל שנסלל, בית שנבנה, גבעה חדשה שהוקמה או ילד שנולד ביישוב העצים אותנו. אני מאמינה שהבאנו עוד אור, עוד תורה שקיימת בארץ הקודש וכל צעד, קושי והצלחה שהיו בדרך היו משמעותיים.

 

עבור לתוכן העמוד