פנחס ולרשטיין – חלק ב'

27/07/2016
פנחס ולרשטיין – חלק ב' (הגדל)

זמן קצר לאחר עלייתה של עפרה לקרקע, היא הופכת למקום עלייה לרגל. אנשים נוהרים אליה כל אחד מסיבותיו הוא, הקו המאחד בין כולם הוא הצמא לעשייה, הרצון לאתגרים חדשים. אי שם באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, אחרי תחושת הייאוש של מלחמת יום כיפור, עולי הרגל חיפשו מקום אליו יעלו ובו יוכלו ליצור ולהשפיע.

"הגיעו לכאן כל מיני אנשים, הגיע לכאן יהודי, קבלן מפא"יניק של פעם עם טרקטור, כל הזמן כעס עלינו ואמר 'אתם לא מבינים שום דבר'. הוא עבד בסולל בונה, כל יום היה בא בארבע לפנות בוקר, עולה על הטרקטור וסלל לנו שבילים, היה עושה מה בראש שלו, לבד, עצמאי. אחר כך הוא אירגן מישהו שעזר לנו לשפץ את הבתים על חשבונם, אחד הביא לנו מכונות כביסה שלא היה לנו למה לחבר אותם, מכיוון שחשמל לא היה לנו פה, אז הם פשוט עמדו בחוץ".

מה אפיין את עפרה בראשית דרכה?

"היום, לחבר'ה  אידאליסטים יש המון אתרים שאפשר ללכת אליהם, הם מתפזרים בהרבה מקומות. בזמנו כל האנשים שחיפשו אתגרים, הלכו לעפרה, זה לא התפזר ליותר ישובים כי היה רק ישוב אחד. כל מיני מערכות שהיום היו מתחלקות בין מאה ישובים, היו מפעל תעשייה של מקום אחד".

פרק זמן עובר, חבל בנימין מתחיל להתפתח, ויחד עם זאת, מתחילים לחפש ראש למועצה אשר לאט לאט מתחילה לגדול. מזכירות עפרה החליטה שוולרשטיין יהיה הנציג שלה למועצה. "אני לא כל כך רציתי את התפקיד", מספר ולרשטיין, "בהתחלה, לא כל כך הבנתי, חשבתי שזה כמו מועצה בתחומי הקו הירוק - לא ראיתי בזה יצירת כוח אידאולוגי לישובים ואת הצורך בצמיחה דמוגרפית, אלא ראיתי את זה כאחראי לאיסוף אשפה כמו במועצות אחרות". לבסוף, לאחר התכנסות בבית חורון, ולרשטיין הוא שנבחר לכהן כראש מועצת בנימין, מאותו יום המשיך בתפקיד במשך 29 שנה, עד לשנת 2008. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ניתן לראות שבנימין היא אחת מהמועצות שיש בה את הגידול הדמוגרפי הגדול ביותר. אם בשנת 1983 גרו כ-4,700 איש בכל חבל בנימין, בשנת 2016 גרים רק במועצה האזורית בנימין מעל ל 64,000 לא כולל רשויות אחרות כמו מודיעין עלית, בית אל, מעלה אדומים ועוד.

מה אתה חושב שהביא לצמיחה הדמוגרפית החדה במטה בנימין?

"הייתה ההבנה שככל שיהיו פה יותר חברות - יהיו יותר ישובים ביהודה ושומרון - היעד הרי היה להחיל את הריבונות באמצעות התיישבות. חלק מהמקומות שבהם יש התיישבות מאסיבית מדברים עליהם כיום כגושי התיישבות. זו הסיבה שרואים את הגרף הזה, הבנו שישוב לא יכול להיות בודד. בשנת 1979 מוקמת המועצה, בשנת 1982 אנחנו מפיקים ספר תכנון אזורי כולל למטה בנימין. בספר יש מפה שמראה הכל עד לפרטים הכי קטנים, רואים את פריסת הישובים היהודים - לעלי קראנו מעלה לבונה, למעלה לבונה קראנו מצפה לבונה. גייסנו המון אנשי מקצוע לזה. עבדנו עם משרד התקשורת, הסוכנות היהודית, תכנון מרכזי של יו"ש ועוד גופים רבים. היה ברור לנו שאם אנחנו רוצים התפתחות - יש לפתח גושים. היו גם טעויות בדרך, אבל הכל נעשה תוך ראייה תכנונית אסטרטגית על בסיס אידאולוגיה של ישוב ארץ ישראל. זה לא היה רק אידאולוגיה ולא רק משיחיות, אלא היה פה בסיס עשייה אמתית-התיישבותית בכל תחום".

מה עושים כשאי אפשר להקים ישוב במקומות מסוימים? איך יוצרים את אותה התיישבות מאסיבית?

"את אזור התעשיה שער בנימין אנחנו מקימים כאסטרטגיה - ישוב לא יכולנו להקים שם אבל חייבים ליצר רצף התיישבות יהודית על הכביש, אז במקום מסוים בנינו את תחנת דלק מעבר מכמש, את שער בנימין בנינו כשלקחנו סכום מכספי החברה לפיתוח והעמדנו מבנים, הם עמדו ריקים במשך שנים והיום אי אפשר לקנות קרקע מרוב ביקוש. יש פה חזון שהפך למציאות, אמנם עדיין רחוקה משלמות, כי החלטה בינלאומית גדולה מאתנו".

בשנים הראשונות, כשעוד היה מזכיר הישוב, היה ולרשטיין אחראי על פרויקטים שונים. מתוך כך, היה נדרש לעשות טלפונים, אך בעפרה היה רק טלפון אחד, לכן היה נוסע לבית קפה בכפר הסמוך עין יברוד ושם היה עוסק בענייניו. הימים היו ימים אחרים, היחסים עם השכנים היו אחרים, אך אחרי האינתיפאדה שניה, הדברים השתנו - הכבישים הפכו מסוכנים, חלק מהצירים נחסמו לנוסעים בכבישים. לאחר הסכם אוסלו, הגישה לדרכי הנסיעה כבר הייתה ממש בלתי אפשרית. ילדי דולב, אשר למדו בבית אל ונהגו לנסוע דרך רמאללה נאלצו לנסוע בדרך עקיפה שלקחה להם כשעה וחצי נסיעה. הצורך בדרך קיצור הביאה להחלטה - סלילת כביש שיהווה קיצור דרך לאותם תלמידים. כחלק מההחלטה, ולרשטיין אף פנה לרב מרדכי אליהו זצ"ל כדי לשאול אותו בנוגע לכביש. הרב הגיב בחיוב והם אף עסקו בשאלות הלכתיות דוגמת עבודת גוי בשבת למען סלילת הכביש, הרב מרדכי אליהו אישר זאת ובלבד שהפקחים לא יהיו יהודים.

"לקח לנו לסלול את הציר כחודשיים-שלושה, עשינו כמה טריקים שהם יותר קוריוזים, שמנו שלט של מקורות ושמנו צינורות מים בצדדים שיחשבו שזו עבודה של מקורות. אני הלכתי לעשות את הכביש הזה בהנחיות של הרב מרדכי אליהו. באחת התקופות בחיי הציעו לי תפקיד וביקשתי פגישה עם הרב מרדכי אליהו. קבעו אותה שבועיים-שלושה לפני שהוא נפטר. ואז הרב שמואל אליהו שואל אותו - אבא אתה יודע מי יושב פה? השעה הייתה חמש וחצי בבוקר והרב מסתכל עליי ואומר לי 'תגיד לו איך סללנו כבישים בשבת'".

לאחר שסיימו לסלול את הכביש אלוף פיקוד מרכז נתן הוראה שאסור לנסוע באותו הכביש, האירועים מתרחשים אחרי רצח רבין, כאשר שמעון פרס ממלא תפקידו. ולרשטיין מחליט לשבות רעב במחאה על ההוראה שנתן אלוף הפיקוד.

"אני יושב על הכביש, לא אוכל ולא שותה אפילו לא מים. בשלב מסוים הגיע רופא צבאי. ביום השלישי מציעים לי פשרה בשם אלוף הפיקוד, הוא מוכן שאלך לשמעון פרס, ומה שהוא מחליט, זה מה שיהיה. אני כמובן התקשרתי לחברים שלי במפלגת העבודה, חלקם הכרתי כראשי מועצות אזוריות וביקשתי שיפעילו לחץ על שמעון פרס. כשהגעתי אליו אמרתי לו, 'מה שתחליט תחליט, אני מפה מתחייב לשתות מרק אחרי מה שתחליט, לטוב או לרע'. היועץ המשפטי שלו שהיה חבר שלי אמר לשמעון פרס, 'כל מה שהוא הוא עשה זה באזור A ו-B  אין לנו סמכות שם'. אז פרס אמר, 'טוב, אם אין בעיה חוקית אני מאשר להסיע את התלמידים'. ככה הציר הזה יצא לדרך". לימים, קיבל קטע הכביש את השם 'ציר ולרשטיין' על שם אותו מאורע. "עשינו אינסוף כבישים כאלה, זה קיבל שם בגלל שביתת הרעב", מוסיף ולרשטיין.

מהו הדבר שהכי השפיע עליך לאורך כל אותן שנים בהן כיהנת כראש מועצה אזורית מטה בנימין?

"זר לא יבין זאת, להיות שליח הציבור של הציבור הזה, לעבור את חוויות הטרור בעיקר של האינתיפאדה השנייה ולנסות לראות אור בקצה המנהרה ולדעת שצריך להתרומם מכל אסון שקורה. חז"ל מלמדים אותנו על עגלה ערופה שצריך להגיד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. אני חושב שחז"ל אמרו את זה בסימן שאלה, מנהיג צריך לשאול את הציבור, מה חלקו, והאם ידנו לא שפכו את הדם הזה. האם בזה שקראתי לציבור, למרות שהוא מבוגר, להמשיך לנסוע בכבישים ולהמשיך את החיים היומיומיים למרות הכל אני אשם בזה שהם נהרגו. אני יכול לעשות לעצמי הנחות ולהגיד שאנשים מבוגרים עושים מה שהם רוצים, אבל זה לא נכון אני קראתי להם ובמידה מסוימת אני אשם בזה שהם נהרגו, ולכן הפנייה היא לציבור - האם ידיי לא שפכו את הדם הזה. התחושה שלי הייתה שהם נותנים לי גיבוי להמשיך לשרת אותם, זה הרבה יותר מכל שכר אחר".

"המשפחות שנפגעות הכי קשה, לראות איך הן מדברות. לא רק שאני מסיר את הכובע בפניהן, זה כבוד מדהים להיות שליח הציבור של הציבור הזה, משהו שאין לאף אחד אחר. אפילו באינתיפאדה השנייה, מטה בנימין לבד ספג כמעט 10% מההרוגים בכל הארץ, היו חמש משפחות ששני בני הזוג נהרגו ובחלק מהמקומות עם ילדיהם, וצריך לקום בוקר למחרת ולהתאושש. אין מנהיג שידבר ברמה שלהם. שום תפקיד, לעולם לא יתחרה בתפקיד של להיות שליח ציבור רשמי של מועצה אזורית מטה בנימין. כל הדברים האלה, הם מכוח הציבור, הם לא שלי, אני במידה רבה יודע בוודאות שחלק מהדברים יכולתי לעשות כי הייתי שליח ציבור שלהם. זה לא מובנה אצלי גנטית, זה משהו שקיבלתי מהם, התרוממות על ידי המנדט שקיבלתי מהציבור".

 

המשך בשבוע הבא

 

עבור לתוכן העמוד