פנחס ולרשטיין – חלק א'

יליד 1949, מראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון. ממקימי הישוב עפרה, ומזכיר הישוב בשנותיו הראשונות. שימש במשך 29 שנה כראש מועצה אזורית מטה בנימין. בין השנים 2008-2010 שימש כמנכ"ל מועצת יש"ע. בשנת 2010 מונה ולרשטיין לאחראי על ההתיישבות בנגב ובגליל של תנועת אמנה. לזוג פנחס ואסתר ולרשטיין שבעה ילדים.

"קודם כל אני מעריץ אותם כחלוצים. תמיד אומרים עלינו שאנחנו משיחיים אבל אנחנו בעצם מודל חיקוי של חניתה, דגניה ועין חרוד, מתוך הערכה שגבולות המדינה נקבעים על פי התלם האחרון של המחרשה. היכולת לסייע להם מגיעה יחד עם ההערצה שלי אליהם כחלוצים עם כל הוויכוח האידאולוגי שקיים. אין לי שום ספק שהם חלוצים שנותנים מזיעתם ודמם למדינה".

את הדברים האמורים, מספר ולרשטיין על חבריו הצעירים של השומר הצעיר הנרתמים למען משימתם, משימת ההתיישבות של המאה ה-21 - הפרחת יישובי הספר במדינת ישראל.

הריאיון מתקיים בביתו של ולרשטיין בעפרה, לאחר פגישה עם מזכ"ל התנועה הקיבוצית הכללית. התנועה הקיבוצית, זו האמונה על הפרחת השממה מימי ראשית מדינת ישראל, נעזרת היום באופן מפתיע במתנחל מעפרה.

"מאז שסילבן שלום לקח אותי לטפל בנושא של נתינת תנופה לנגב והגליל בעיקר בישובים הכפריים, גיליתי שהדברים הברורים לנו, לתנועות אחרות הם סוד כמוס. ישוב אותו ליוויתי בצורה אינטנסיבית הוא נחל עוז, עד שהגעתי לשם הדירה האחרונה שנבנתה הוקמה בשנת 1986. בפגישה ישבנו וחשבנו איך אנחנו בונים מנגנון דומה ל'אמנה', כדי לתת תנופת בנייה בעיקר ביישובי הספר - מגבול הצפון ובעיקר בעוטף עזה".

בילדותו, גדל ולרשטיין בכפר אתא, בהמשך למד בישיבת הדרום והיה פעיל בתנועת בני עקיבא ומשם המשיך לנח"ל. את הטירונות, סיים ולרשטיין בחודש ניסן שנת תשכ"ז, חודשיים לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים. ולרשטיין נשלח בתחילה לתל-דן, לאחר מכן הכוחות ירדו דרומה למזרח הכנרת. שם, באזור תל קציר, הוא נפצע.

"בזמן הצהרים אני חוטף פגיעה ישירה של פגז מרגמה, חברים מפנים אותי בריצה לכיוון קיבוץ מעגן. נפצעתי בראש חודש סיוון, בערב שבועות הטיסו אותי לבית חולים רמב"ם. שכבתי הרבה מאוד זמן בבית חולים, הייתי שם יותר משנה, עברתי עשרות ניתוחים".

מעבר לפציעה והניתוחים שבעקבותיה, זוכר ולרשטיין את האירועים המכוננים שהתרחשו בזמן המלחמה, שחרור שטחיה של ארץ ישראל והתחושות שהגיעו בעקבות כך. "אני זוכר את ההתרגשות שהודיעו ברשתות הקשר על שחרור הר הבית, הרס"ר שלנו פרץ בבכי וגם אנשים מבוגרים יותר. אני הייתי בן 18 וחצי, היינו קטנים. ביום חמישי בערב כבר כל יהודה ושומרון הייתה בידנו. ההחלטה לעלות לרמת הגולן הייתה החלטה יזומה ביום חמישי בערב, אני נפצעתי ביום שישי".

לאחר המלחמה, החברים מגרעין הנח"ל הלכו לאזרח את קיבוץ מעלה גלבוע. ולרשטיין סוחב את הפציעה מהמלחמה, ומגיע לקיבוץ עם קביים.

"יום אחד יצאתי עם המרעה, אני לא הבנתי כמה שבקיבוץ פוחדים מכך. באיזה שהוא שלב מעדתי ונפלתי, העדר נבהל ורץ למשק. המשק היה כמרקחה, העדר הגיע ופנחס לא. בשלב מסוים אני רואה שיירה מתקרבת לעברי, כולם עומדים בשורה רחבה, הלכו לסרוק את השטח. בעקבות כך הם קיבלו החלטה - אתה לא יוצא יותר עם העדר למרעה, אנחנו נשלח אותך ללמוד להיות מזכיר הקיבוץ".

בהמשך, לאחר שנהיה מזכיר הקיבוץ, נישא לאסתר, אותה הכיר מאז ימי בית הספר היסודי, והשניים עברו למרכז שפירא. ולרשטיין למד חקלאות ברחובות ולאחר מכן שימש כמורה בתיכון שפיר ובאור עציון.

מתי התחיל הקשר שלך להתיישבות ביהודה ושומרון?

"אני תמיד חיפשתי התיישבות, היינו עם שני ילדים בשלב זה של חיינו. מעולם לא פגשתי פנים אל פנים את חנן פורת עד התקופה הזאת, הוא היה הדמות הנערצת על הציבור הדתי. יום בהיר אחד אחר הצהריים מגיע חנן פורת ומספר לי על גרעין שילה שנמצא במשבר ואומר לי כך, 'אני רוצה שתבוא לפגישה בנחלים עם חברי הגרעין - אנחנו נבחר אותך להיות מרכז הגרעין'. לא הבנתי איך זה קרה, הוא לא קיים איתי דיון. באתי לשם והם בחרו אותי בעל כרחם להיות מרכז הגרעין שלהם ומכאן התחברנו".

איך התרחש תהליך ההקמה של עפרה?

"להקמת עפרה התארגנו שתי קבוצות: גרעין שילה - יש עדיין בעפרה אנשים מאותו גרעין בסיסי וקבוצה שניה שאורגנה על ידי יהודה עציון וכללה אנשים מפלוגת העבודה - חבר'ה צעירים ממרכז הרב שעזרו לקבלן שבנה את המחנה הצבאי בהר בעל חצור. חנן שכנע את אותו הקבלן לתת לנו לבנות את הגדר של המחנה".

באותה פלוגה היו כחמישה עד עשרה חברים שנסעו עם הג'יפ אשר כיום מוצב בכניסה לעפרה. "הוויכוח היה מתי לעלות על הקרקע", מספר ולרשטיין ומוסיף, "יהודה עציון אמר שאנחנו צריכים להיות יותר רציניים ואז נוכל לעלות לקרקע. החלטנו שביום ראשון לאחר יום העצמאות, בסוף היום נעלה על הקרקע".

בשעה 17:00 אחר הצהרים מגיע ולרשטיין עם הצוות מהמשרדים של גוש אמונים ברחוב כורש בירושלים. "הגיע צבא וניסה לפנות אותנו, בסופו של דבר אחרי שלקחו אותנו, חברי המזכירות, לרמאללה, הגיעה תשובה משמעון פרס, תשובה קלאסית שאומרת 'לגבי הבקשה שלהם להישאר במקום, התשובה היא שלילית אבל אל תפנו אותם'. השמחה אצל חברי הגרעין הייתה רבה".

כיצד הגעתם לעפרה בהתחלה?

"לי היה רכב כי הייתי נכה צה"ל, אבל כדי להגיע לכאן אנשים לקחו אוטובוס משער שכם לרמאללה ומשם מונית ערבית שנוסעת לכפר סילוואד והולכים לעפרה".

אורי אליצור תיאר בזמנו את גודל חשיבותה האסטרטגית של עפרה באופן כזה שאומר שלפני שעפרה עולה על הקרקע – במרחב הגאוגרפי שבין עפולה לירושלים אין אזרח יהודי. אבל מעבר לכך, עד שעפרה עולה על הקרקע אין בארץ ישוב קהילתי, אין תופעה כזאת. ולרשטיין מספר שלאורך כל התקופה, הגרעין המוביל אידאולוגית הוא גרעין אלון מורה, אך הגרעין שמצליח להתיישב הוא גרעין עפרה. "אני מוביל מפה שיירות למאבק האחרון של סבסטיה, כולל הרב ולדמן עם כל תלמידי הישיבה", נזכר ולרשטיין בימי מאבק סבסטיה.

מה היה היחס שקיבלתם מהדרג המדיני באותם שנים?

"צריך להבין שאנחנו מדברים על תקופה בה עוברת החברה הישראלית הזדהות והערכה ליהודה ושומרון. האיש שהוא יד ימינו של ראש הממשלה זה פרופסור יובל נאמן. כל מיני תושבים תומכים במאבקים שלנו. החברה הישראלית מקבלת דיכוטומיה אחרי המהפך הפוליטי של 1977. מי שמעודדת את יהודה עציון להקים את פלוגת העבודה היא רחל ינאית בן צבי".

בהמשך לשאלת היחס מההנהגה המדינית, ולרשטיין מספר על מכתב ששלח לו חה"כ מטעם המערך אברהם כ"ץ-עוז שאומר: "מי אתם המתנחלים שחושבים שאתם עשיתם הכל, זה אנחנו עשינו את זה. איך עולים לגוש עציון, קריית ארבע, מי מקים את הקיבוצים באזור מגילות, מי תכנן את אריאל, מעלה אפרים וחוצה שומרון". כ"ץ-עוז בא ואומר - אנחנו עשינו את זה. ולרשטיין מחדד את דבריו של כ"ץ-עז, "אנחנו אלו שהבאנו את המסה אחר כך. גנדי ואריק שרון היו היועצים של רבין, הם עזרו לנו מאוד. עיקר הבעיה בגיוס עזרת אנשי מהממשלה הייתה בכך שכאשר הגענו ללשכה של רבין לא תמיד הייתה התייחסות אם זה קשור ליהודה ושומרון, אלא בגלל שהיינו שייכים לפרס, אז הוא לא התייחס אלינו".

תאר את ימיה הראשונים של עפרה.

"בהתחלה כל משפחה קיבלה מקסימום חדר עם וילון בתור דלת וחול במקום בלטות ברצפה. אכלנו בחדר אוכל משותף, והייתה גם אמירה שכל אחד ישים את המשכורת שלו בקופה וכל אחד ייקח כמה שהוא צריך. היו המון דברים לא ידועים. כל צורת ההתנהלות, איך ממנים את עצמנו, דברים הכי בסיסיים לא היו ידועים. איך חיים? חדר אוכל משותף, אסיפת חברים. היה ויכוח אם לעבור את החמישים משפחות והיום אנחנו 700".

היו רגעים שלא ידעתם מה יהיה מחר או שסך הכל הרגשתם ביטחון במתכונת החדשה שבניתם?

"תמיד הייתה הרגשה של אי ידיעה מה ילד יום. בגלל שהיה לנו חדר אוכל משותף לא היה לנו מושג אם בשבת נהיה 50 איש או 600 איש. היו פה קבוצות עם סיפורים הזויים. בט"ו באב הראשון הגיע איזה בחור וחטף בחורה, ואנחנו שומעים צרחות. הוא בא לחטוף בחורות, כי ככה נוהגים בט"ו באב. הוצאנו אותה ושלחנו אותה הביתה. זה גם סוג האנשים שהגיעו לכאן".

המשך בשבוע הבא