אביבה דהמן - מצפה שלם

25/05/2016
אביבה דהמן - מצפה שלם (הגדל)

ב-22 בספטמבר 1971, הוקמה היאחזות הנח"ל מצפה שלם סמוך לחוף ים המלח, בתחום מועצה אזורית מגילות. עשרה חודשים לפני כן היא הוקמה כנקודה חקלאית באמצע השטח, כאשר מי שאייש את המקום בתחילת דרכו היו הגרעינים "נגבה" ו"גלבוע". בטקס העלייה לקרקע נאמו אישים רבים וביניהם סגן מנכ"ל משרד השיכון, מפקד הנח"ל ואלוף פיקוד מרכז דאז – רחבעם זאבי. במהלך הטקס הסביר גנדי את השם המיוחד שניתן למקום: "את המקום המקסים הזה קראנו בשמו של ד"ר נתן שלם – מורה ומורה דרך במדבר, חוקר ומשוטט, מדען ומספר אגדות. הוא שהביאנו בסודו של המדבר הזה, הוא שגילה לנו צפונותיו. הוא שפילס נתיבות לסיירים יהודיים, וגילה לנו נופי המורדים והנביאים ששוטטו כאן. לדמותו וזכרו הצבנו לו יד זיכרון במקום הזה".

הדרך למצפה שלם רצופה בנופים יפיפיים, ים המלח המשתרע ממזרח ומדבר יהודה ממערב ואת שני פלאי הטבע הללו חוצה כביש 90 אשר מתעקל בתפר הקטן שבין השניים. למי שמגיע מצפון מחכה מחסום דרגות מספר קילומטרים לפני קיבוץ מצפה שלם.

"מי ששומר על הקיבוץ אלו חיילי אבט"ש, כל הישובים באזור הם כאלה. הרבה אנשים לא יודעים שאנחנו מעבר לקו הירוק - אפילו חברי כנסת ושרים, אנשים שהייתי מצפה מהם. הם מגיעים לפה והם בהלם מהעובדה שאנחנו מעבר לקו הירוק". מספרת דהמן על הקיבוץ.

דהמן, במקור מרמת השרון, הצטרפה לתנועת ה'מתנחל הצעיר' כאשר הייתה בכיתה י"א. במקביל הצטרף לתנועה מי שלימים יהיה בעלה – מרדכי (מוצי) אשר שימש כראש מועצת מגילות ב-22 השנים האחרונות.

"היינו גרעין של המתנחל הצעיר, תנועה א-פוליטית שארגנה חבר'ה בכיתות י"א-י"ב להתיישבות. היו מדריכים מגרעינים קודמים שעברו בבתי הספר ונתנו להם אפשרות להיכנס לכיתות ולהרצות על התנועה ומטרותיה. המטרה הייתה לאסוף חבר'ה שהעניין ניראה להם מתאים".

השנה הייתה 1975, הקן של התנועה היה בתל אביב ושם התגבש הגרעין שמנה כ-50 צעירים. "לאחר שגיבשנו את הגרעין, נתנו לנו מספר ישובים ומתוכם היינו צריכים לבחור אחד בו נרצה להתיישב. הישובים היו - מלכיה, גלגל, ייטב, נערן ומצפה שלם. עברנו בכל הישובים, בהתחלה החלטנו שאנחנו הולכים למלכיה - אהבנו את המקום מאוד. בשלב מסוים כמה אנשים, וביניהם מוצי שהיה מאוד מורעל, הצליח להפיל את ההחלטה ללכת למלכיה".

מה גרם להם לרצות לשנות את אותה החלטה?

"הייתה להם את ההבנה שיותר חשוב להקים קיבוץ חדש במקום שכוח אל מאשר ללכת לישוב מבוסס יותר".

השנה הייתה 1977, הם היו נערים ונערות לפני גיוס לנח"ל. מכיוון שהיו גרעין ראשון לקיבוץ צעיר הבנות עשו של"ת (שירות ללא תשלום – ח.ג) ארוך של תשעה חודשים בקיבוץ ארז. הבנים שהו בקיבוץ ארז כחצי שנה ולאחר מכן הלכו לעשות טירונות. "היינו גרעין חזק, קראו לנו גרעין צאל ובקיבוץ ארז ניסו לשכנע אותנו להישאר שם. זה היה ברור שאחרי שכבר עברנו את המהפך לעבור יעד אנחנו לא נישאר שם". לאחר הטירונות בנות הגרעין עברו למטולה ומיד לאחר מכן המשיכו למצפה שלם ובמקביל הבנים המשיכו במסלול הצבאי. ב-1980 היה הגרעין במצוקי דרגות ואז הקיבוץ אוזרח.

למה החלטתם להעביר את הקיבוץ ממצוקי דרגות למקומו הנוכחי?

"ראשית, זו הייתה החלטת ממשלה. אני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה בסך הכל כי שמה לא ניתן היה להתפתח. תנובה הייתה משאירה לנו את הדברים למטה וכך גם הדואר. זו עלייה חדה של חמישה קילומטרים והיינו עולים ויורדים ברגל וכמובן לא היה פלאפונים. הבנים היו חוזרים מהצבא אחרי אימונים ועולים ברגל".

המגורים במצוקי דרגות היו עד לחודש ינואר בשנת 1981. "עברנו לכאן, התאקלמנו במקום החדש ובחודש מאי - מוצי ואני התחתנו". החתונה של הזוג דהמן הייתה החתונה הראשונה שנערכה בתחומי קיבוץ מצפה שלם. "לא היה דשא לא היה כלום, אחת מאורחות החתונה הייתה שדרנית ברדיו ולמחרת היא סיפרה על החוויה החיובית למאזינים. בדיוק השבוע חגגנו 36 שנות נישואים".

מי תמך בכם בתחילת הדרך?

"מכיוון שאנחנו קיבוץ, הרוב נעשה דרך התק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת - ח.ג), כשהקימו את הקיבוץ הם היו המלווים העיקריים שלנו - תנועה שמקבלת תמיכה מהממשלה. רבין מאוד תמך בנו, את זה אני יודעת מתוך כך שמוצי היה ראש המועצה ואני יודעת שהם היו בקשרים טובים. שרון היה מגיע לבקר וגם פרס עד היום מגיע לבקר".

איך התגברתם על הקשיים שבדרך?

"אני חושבת שהאידיאלים העפילו על כל הקשיים שבדרך. עזבתי תנאים מצוינים, אבל הרגשתי שלרמת השרון אני לא חוזרת אחרי הצבא. יש משהו מאוד חומרני בתרבות הזאת, כל אחד מסתכל על השני. זה לא דברים שעניינו אותי. אני לא מתביישת להגיד שבאנו מתוך אידאלים. מתוך שליחות. היום זה כבר לא ממש קיים. עובדה שתנועת 'המתנחל הצעיר' שינו את שמם ל'מתיישב הצעיר' בגלל הקונוטציה".

לאורך כל התקופה היו מגיעים לקיבוץ גרעיני נח"ל. כמעט כל שנה הגיע גרעין ומכל גרעין נשארו קצת, זו הייתה הדרך בזמנו להזרים אנשים לקיבוצים.

"לאורך השנים היה מרכז וועדת קליטה והיו מביאים משפחות אבל בעיקר גרעיני נח"ל זו הייתה הדרך העיקרית להביא לכאן מתיישבים חדשים. כיום, הנח"ל לא מביאים אנשים להתיישבות. לאורך השנים הגיעו משפחות דרך עבודה - משפחות עם אנשים שעובדים במפעל אהבה או בבתי ילדים וחלקן נשארו, גננות, מורות".

מה המציאות כיום, מבחינת מתיישבים חדשים שבאים לגור במצפה שלם?

"אנחנו היום מאוד רוצים לקבל אנשים, להצעיר את האוכלוסייה. אנשים שבאים לפה מאוד מתלהבים אבל הם יכולים באותה מידה לגור צפונה מכאן. כשמגיעה משפחה ומנסה להתרשם, הם יעדיפו ללכת למקומות שיתנו להם זמן נסיעה קצר יותר. במקביל, מי שמכיר יודע מהי איכות האנשים, האווירה שיש לנו פה. נבנתה פה לא מזמן שכונה קהילתית של אנשים ומשפחות צעירות שהחליטו להשקיע פה ולבנות כאן את ביתם".

כיום מונה הקיבוץ כ-200 אנשים, מתוכם 40 חברים וכל השאר שכירים או תושבים, תחומי התעסוקה הם מגוונים – הרבה מתושבי הקיבוץ עובדים במפעל של אהבה. לאלו המעדיפים לעבוד בחקלאות, ישנו מטע התמרים של הקיבוץ.

"יש לנו כאן יתרון של מזג האוויר שעוזר ליבול החקלאי. פעם היו לנו גידולי שדה והיום הם מוחכרים למושב נעמ"ה. בהתחלה, הייתה הרבה עבודה חקלאית – בגידולי השדה היה עגבניות, חצילים, מלונים ועוד. מעט אנשים ממשיכים לעבוד היום בתמרים, לרוע מזלנו החקלאות היום במקום לא מי יודע מה".

מרגישים במרחק הגיאוגרפי במהלך היום יום?

"אני תמיד אומרת שהמרחק הוא בראש ולא בכביש. לעומת זאת, יש פה אנשים מהקיבוץ שעובדים במפעל ונוסעים פעמיים-שלוש לתל אביב בשבוע וזה לא תמיד פשוט להם. מישהו אמר לי פעם את המשפט הבא, 'בגלל שאתם יותר רחוקים זה מהווה סוג של מסננת של איכות של אנשים - מגיעים מעט אבל הטובים ביותר והאיכותיים'. חשבתי הרבה על המשפט הזה ואני חושבת שיש עניין בכך שאורח לרגע רואה הכל".

במהלך השנים עבדה דהמן בענפים שונים במשק – בתחילה הייתה בחקלאות ולאחר מכן בכל מה שהקיבוץ הצטרך. כיום היא עובדת בוועדת הקליטה של הישוב. לאורך כל הדרך הייתה לימינו של בעלה, אשר שימש ראש המועצה במשך 22 שנים.

על בעלה היא מספרת ש"הוא היה ראש מועצה, מרכז משק וגזבר. הוא היה תמיד בחוץ ולכן אני העדפתי להשאר כאן. הוא בן אדם מאוד כריזמטי. איש מאוד מוביל. פני האזור שונו לטובה הרבה בזכותו – זה היה הבייבי שלו - היה לו מאוד חשוב לפתח את הסביבה. לפה הגענו מתוך אידאלים: להקים, לשפר ולפתח את המקום ולגרום לכך שהמקום הזה יהיה כמו שהוא היום".

כשמסתכלים היום על מצפה שלם, אי אפשר להתעלם מהדשא והעצים הירוקים הניבטים מכל פינה, השממה הופרחה לחלוטין. "כשמסתכלים סביב, יש סיפוק אבל מבחינת הרצון להביא עוד אנשים אנחנו קצת מדשדשים. אני מאמינה שזה יקרה. אנחנו נמצא את הדרך", אומרת דהמן.

מה תגידי למי שחושב להגיע לכאן?

"אין מילים לתאר את המקום, רק העיניים יכולות להכיל. אני לא יכולה לתאר, אני לא יכולה לספר. צריכים לבוא ולראות".

 

עבור לתוכן העמוד