יהודה ריינס – מחולה

6/04/2016
יהודה ריינס – מחולה (הגדל)

 

יהודה ריינס ממקימי המושב מחולה בצפון בקעת הירדן, חקלאי ואחד משלושה שותפים המנהלים יחד את מפעל "תבליני נהר הירדן" שמייצא תבלינים לחו"ל. נשוי לנעמי ולהם שבעה ילדים.

"הבת שלנו הייתה הבת הראשונה בבקעת הירדן אחרי 2000 שנות גלות, זאת הייתה התרגשות גדולה". המשפט, אשר נאמר מפיו של ריינס ממחיש באופן מובהק את חשיבותה של מחולה בהיבט ההתיישבותי. מחולה היא המושב הראשון שהוקם באזורים ששוחררו לאחר מלחמת ששת הימים. "מבחינת הסיפור האמיתי, חוץ מכפר עציון שהוקם מחדש בשלהי תמוז ממש מעט זמן אחר המלחמה, הישוב היהודי הראשון שקם זה מחולה. גם מלון פארק בחברון היה אחרינו", אומר ריינס.

מושב מחולה הוקם בבסיסו כהיאחזות נח"ל סוכות בצפון בקעת הירדן, סמוך לבית שאן. מיד אחרי המלחמה החלו לקום אחת אחרי השנייה היאחזויות נח"ל באזור החדש ששוחרר. חלק גדול מיישובי הבקעה הוקמו לראשונה כהיאחזויות נח"ל.

"אנחנו היינו גרעין נח"ל שיועד לניר עציון. מלכתחילה התגייסנו כגרעין יחד לצבא, זה היה מסלול נח"ל קבוע. כבר עמדנו להשתחרר ואז פרצה מלחמת ששת הימים וכל משימות הדור השתנו. כשהשתחררנו כבר הוקמה ההיאחזות ואז באנו לכאן בתור אזרחים".

ריינס נולד וגדל בכפר פינס, הוריו היו ממקימי סג'רה (שדה אילן) ובשנות החמישים עברו לכפר פינס. במהלך מלחמת ששת הימים שירת בלטרון, "הרגע הגדול היה הרגע ששחררו את ירושלים, כאילו פעמי משיח הגיעו. זה היה מדהים", אומר ריינס ונזכר באותם רגעים. לאחר המלחמה השתחרר מהצבא וחברי הגרעין בו שירת החלו לחפש יעד חדש להתיישב.

"הגענו לנח"ל סוכות בטרמפים, אמרו לנו שהגרעין עומד להשתחרר ונגיע לפה. הייתי בסיירת שקד ובחופשה בט"ו בשבט 1968 באתי לכאן עם חבר ראינו את המקום והוא קסם לנו מאוד. משהו ראשוני. אז כל השטחים שוחררו ועוד לא ידענו מי נגד מי. לאחר שהיינו פה וראינו את המקום הגיעו שני גרעינים - גרעין שח"ל וגרעין גלבוע. אחרי שנה שהיינו כאן המקום אוזרח, החיילים יצאו ואנחנו התחלנו לקלוט אנשים".

עם התאזרחותו שונה שם המקום מנח"ל סוכות למחולה, מי שקבע את השם היה גנדי הי"ד. בתחילה מנה הגרעין 12-15 משפחות וכמה רווקים. לאלו שלא גרים בבקעה ישנו הרושם הראשוני כי מדובר על אזור חם והכל סביב צהוב אך כאשר הגיעו ריינס וחברו בט"ו בשבט המקום היה ירוק ופורח ומזג האוויר היה מצוין.

האם ידעתם מה עומד לפניכם בחודשים שיבואו?

"לא ידענו מזה עמק בית שאן מבחינת מזג אוויר ולא ידענו מה הולך לקרות. בפסח כבר ראינו. בהתחלה גרנו באוהלים, ואז בבתים אך הם לא היו ממוזגים. היה מאוד חם, היינו חבר'ה צעירים. אבל באמת שזה לא היה נורא, הייתה מן תחושה שזה חשוב להיות כאן".

הזוג הראשון שהתחתן מהגרעין במחולה היו יהודה ואשתו נעמי. הרעיון היה להתחתן במושב עצמו, אך מבחינה ביטחונית הדבר לא התאפשר. "גנדי היה אלוף הפיקוד וכמובן שהוא חייב להיזכר בכל מקום לטובה", אומר ריינס ללא היסוס, "הוא ראה אותנו ואמר - כולנו חזית אחת. הוא העדיף שלא נתחתן פה - היה את עניין ארץ המרדפים והייתה סכנה ביטחונית".

ימי ארץ המרדפים היו שנים קשות, בהן חדרו מחבלים מירדן לגבול ישראל. הגזרה המזרחית של מדינת ישראל הייתה נחשבת לגזרה חמה.

"ביום הראשון שהבאנו לכאן את תמר ביתנו הראשונה, היינו צריכים להגיע ישר למקלט מכיוון שהייתה הפגזה. לא היו מקלטים בבתים. זה היה העמק - זו הייתה מציאות החיים. ירדן הייתה מדינת אויב. שבוע שעבר בי"ח באדר היה טקס זיכרון לשני חיילי צנחנים שנהרגו במארב מול מחולה. אני לא זוכר שפחדנו - זו הייתה מציאות החיים".

מעבר לאירועים שהתרחשו בשטחי ישראל, גם את אירועי ספטמבר השחור אפשר היה להרגיש ממחולה. "את ספטמבר 1970 אני זוכר כמו אתמול. עכשיו הכל מואר בהרי ירדן מולנו, אך אז הכל היה חשוך. היו מטוסים ירדנים שהפגיזו ופתאום ראינו שיירות של רכבים שנסעו לכל מיני כיוונים. החושך שהיינו רגילים לראות הואר ברגע אחד ופתאום ראינו אור בצד שני".

מי האנשים שתמכו בכם בתחילת הדרך?

"אז הייתה תחושה שמדינת ישראל עומדת מאחורינו. אתה הולך בשליחות תנועתית של בני עקיבא עם מדינת ישראל - לא היו לנו מתנגדים. כולם האמינו שנפרץ כאן סכר. מה שהתחלנו ב-1948 ממשיך עם שחרור השטחים אחרי 1967. זה היה טבעי לחלוטין שמדינת ישראל שחררה את השטחים. היה את יגאל אלון, ישראל גלילי וכל החבורה. וכמובן שגנדי - הוא היה האיש שקלט את כוחה וחשיבותה של ההתיישבות. מהיום הראשון הוא טיפח אותנו והתייחס אלינו כמו ילדים קטנים שלנו".

בנוסף לדמויות רבות, אחד מהאישים שתרמו במיוחד להתפתחות המקום היה משה דיין. כחלק משיטוטיו בארץ, בין אם לסיורי בטחון ובין אם לחיפוש עתיקות, היה מגיע לבקעת הירדן.

"כשהתחילו לחפור את המוצב ממול בקיץ 1969 גילו תל עתיק עוד מתקופת האבות – כמובן שמישהו אמר למשה דיין. יום אחד אנחנו עומדים כאן וכל האזור כאן היה חשוף, ופתאום נוחת מסוק ואתו משה דיין. דיין נעלם לכמה שעות וחוזר אחר כך עם מלא אוצרות. ביום השני הלכנו לבראון שהיה העוזר של דיין ואמרנו לו 'תשמע, אנחנו רוצים לדבר עם השר'. לדבר עם השר זה היה אז כמו לדבר עם אובמה ודיין הסכים. ביקשנו מדיין שלושה דברים – חשמל, רשת תקשורת והחלפת אדמות ערביות שהיו ממול למושב. יום למחרת נחת גנרטור חדש. גם רשת תקשורת הונחה לא הרבה אחר כך. בקשר לאדמות היה קצת בלגן וזה לא הסתדר. אבל זה היה משה דיין".

הרבה ליוו את מחולה בשנותיה הראשונות, ההתרגשות הייתה רבה ואחזה בכל חלקי הארץ, העיתונים בארץ עקבו אחר המתרחש במושב החדש. הכל סוקר - מהחתונה הראשונה ולידת התינוקת הראשונה. בנוסף אליהם, היו ישובים שלקחו את המושב החדש תחת חסותם, כמו כפר הרא"ה, לדוגמה.

איך היו הדרכים מסביב?

"כשחידשו את כביש 90 הייתה פה חגיגה בכל הישובים באזור. והישובים האלה הם לא מיישובי גוש אמונים. גם הם הרגישו את החשיבות של הביטחון במקום הזה. הכביש היה הרוס לחלוטין, הוא הוביל מיריחו לבית שאן, אך שמה לא היה כלום. אני זוכר את החתונה הראשונה שנסענו מכאן לכפר עציון. באנו עם כמויות אבק לחתונה".

איך הסתכלו עליכם השכנים הערבים כשהגעתם בתחילה?

"כשהסתובבו פה עם הממטרות הראשונות הערבים התחילו למחוא כפיים. זה המזרקה הכי מודרנית שהם ראו. עד שהגענו הם השקו בתעלות השקיה. הם לא ראו לפני כן ממטרה מסתובבת".

היו הרבה אנשים שעשו למען ההתיישבות, את מי אתה רואה כדמויות המשמעותיות במהפכה הזאת?

"אחרי מלחמת ששת הימים הייתה תוכנית בטלוויזיה עם שתי דמויות שלדעתי היו סמל המהפך של הדור – הרב אלי סדן וחנן פורת. אני למדתי בכפר הרא"ה וגם חנן למד שם לפני. אני זוכר שיום אחד עבדנו בפרדס בכפר פינס וחנן ואני דיברנו. אמרתי לו שתכף נתחיל ללמוד מסכת מכות ושאלתי אותו אם אכפת לו שנתחיל ללמוד. הוא אמר בסדר, ואני שאלתי אותו מתי. חנן בתגובה אמר - עכשיו. וכך הוא התחיל בעל פה את כל הדפים הראשונים כולל הרש"י והתוספות. ואני לא תפסתי בכלל. היינו חברים טובים ונפגשנו לעיתים - לימים הבנתי את הגדולה. הוא יהודי מבחינה רוחנית שאין שני לו".

כיום, מונה המושב כ-120 משפחות, המושב הוקם כמושב שיתופי וכיום מתפקד כמושב עובדים. בצמוד למושב הוקמה גבעת סלעית אשר קרויה על שם סלעית שטרית הי"ד, שנהרגה על הציר קרוב למושב. "לאחר מה שקרה, הילדים החליטו שמקימים את גבעת סלעית. כיום הגבעה מונה בסביבות שתיים עשרה משפחות".

הראיון מתקיים במפעל התבלינים של ריינס, הוא ושני שותפיו הם הבעלים של "תבליני נהר הירדן". כאשר נכנסים למפעל אי אפשר שלא לחוש בריח המשובח ששורה באוויר מהבזיליקום, הרוזמרין ועוד. למי שרוצה לברך את ברכת "בורא עשבי בשמים" בכוונה אמיתית - אין ספק שזהו המקום. המפעל מייצא בין טון וחצי לשלושה טון ביום, אך בזמן האחרון המצב נהיה קשה יותר כשאיום סימון המוצרים והחרם מתחיל לתת אותותיו ולהיות מטרד שפוגע בפעילות הכלכלית אצל יהודה כמו שאר החקלאים בבקעת הירדן.

"אנחנו מייצאים תבלינים במסגרת כמה חברות ייצוא, הם אומרים לי להתחיל לסמן את הסחורה ואומרים אל תביאו לנו מ'הווסט באנק'. בחודשים האחרונים זה גובר. גם כאן שמענו סוחר שאמר לנו 'אין לי שום דבר נגדכם, אני פשוט מסתבך אחר כך'".

מה התחושות שמלוות אתכם בעקבות החרם?

"השותף שלי אמר משפט נכון - אנחנו מרגישים שבגדו בנו, אבל אנחנו לא יודעים להגיד בדיוק מי. בעקבות מה שמתרחש אנחנו מתחילים לחשוב על אזורי ייצוא חדשים".

סיפורה של מחולה הוא סיפור של חלוצים שהגיעו ראשונים לאדמה חשופה. סביב המושב עומדות כיום מאות חממות אשר מלאות בכל טוב. המשבר שפוקד לאחרונה את חקלאי הבקעה מקשה ובעיית סימון המוצרים והחרם לא נפתרה עדין. אך למרות זאת, המצב אינו מותיר צל ספק באמונתם של ריינס וחבריו. אמונה שתנצח את כל המשברים.

 

עבור לתוכן העמוד