אברהם מיכל שבות

28/01/2016
אברהם מיכל שבות (הגדל)

אברהם ומיכל שבות עברו יחד כברת דרך ארוכה מהיום שהכירו ועד היום בו בנו לבסוף את ביתם שבקדומים. שניהם הגיעו מבתים ציוניים והכירו במהלך העליות של גרעין אלון מורה. חתונתם של השניים התקיימה בסבסטיה, כאשר באותם ימים לא היה אף ישוב יהודי בשומרון.

אברהם, ממקימי המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, תיפקד כסמנכ"ל ויועץ לפיתוח ההתיישבות של שר המדע יובל נאמן ועבד שנים רבות במועצה האזורית שומרון במחלקה לתכנון ובנייה. מיכל עוסקת בעיצוב תכשיטים. לזוג ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

אברהם גדל בפרדס חנה, למד בכפר הרא"ה ולאחר שירותו הצבאי, למד גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטת בר אילן. חצי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, היה במהלך לימודיו לתואר כשתוך כדי הלימודים עבר תאונת דרכים ושבר את רגלו.

"הייתי אז יו"ר אגודת הסטודנטים של בר אילן. אחרי התאונה שכבתי חודש בבית החולים ומשום מה יצא שמה שלמדתי במשך חצי שנה היו חלקים של ארץ ישראל שהם לא בתוך מדינת ישראל - יהודה שומרון, הגלעד, הגולן, סיני כל המקומות האלה. בזה התעסקתי. אחרי המלחמה, תיאורטית כבר הכרתי את האזורים החדשים-ישנים ומיד התחלתי לסייר שם ולהדריך קבוצות".

מיכל גדלה ברמת גן, בזמן מלחמת ששת הימים היא הייתה תלמידת בית ספר, "כולם דיברו על זה שחזרנו הביתה - הר הבית בידינו. גדלנו על הכותל, קבר רחל, מערת המכפלה". בהמשך שירתה בהיאחזות נח"ל בגולן ומיד לאחר מכן החלה ללמוד עיצוב טקסטיל בשנקר.

"אחרי שנה בשנקר שמעתי על גרעין אלון מורה. על קבוצת אנשים שהלכו להקים ישוב בשומרון ופינו אותם. זה היה אחרי מלחמת יום כפור. אני זוכרת שבאותו זמן יצאתי עם איזה מישהו והוא לא היה כמוני, הוא היה קצין בצבא והוא היה מבין אותם חיילים שפינו "מתנחלים" ודיבר על כמה שהם לא בסדר. ואני הייתי ממש בעדם. ואז הוא אמר אני נגד ואני עדיין עושה דברים בעד - ומה את עושה?".

אותה שאלה הדהדה בראשה של מיכל ובעקבות כך החליטה להצטרף לגרעין אלון מורה. "הייתי אצל הוריי ורציתי לספר להם שאני מצטרפת לגרעין אלון מורה ואיך שאני עומדת לספר, אני שומעת את אחי בדיוק מספר שהוא ואשתו רוצים להצטרף לגרעין הזה. ואני אומרת לעצמי – רגע, זה בדיוק מה שאני רציתי".

כמה ימים לאחר מכן החליטו ההורים שגם הם רוצים להצטרף. "אם אין אני לא מי לי" - זאת הייתה ההרגשה, זה מה שהיה צריך לעשות.

"זה היה בין העלייה הראשונה לשנייה, כאשר יום אחד הודיעו לנו יום ושעה ואמרו שנפגשים במבצר אנטיפטרוס ומשם עולים לשומרון. ואנחנו לא ידענו מה הולך להיות ואת מי אנחנו הולכים לפגוש".

איך חווית את הרגעים הראשונים בגרעין אלון מורה?

"הצטרפנו לאידיאל, ידענו שהצטרפנו לחבורת אנשים שעושה את המעשה הנכון בזמן הנכון. באנו ולא הכרנו שם אף אחד. איך שהגענו היה צריך לארגן מטבח. החל מאותה עלייה שהגענו השתלטתי על המטבח".

בשנת 1973 עלה לאברהם הרעיון להקים מחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, עדיין לא הייתה מחלקה כזאת באף אוניברסיטה בארץ והרעיון היה ייחודי. אברהם קיבל אישור מהסנאט והתחיל לארגן תכניות לימוד. תוך כדי עסק גם בפעילות חינוכית בפריפריה, שם פגש חבר גרעין אלון מורה שסיפר לו על העלייה לשומרון.

אברהם: "באחד המפגשים, מישהו שהיה חבר אלון מורה סיפר לי שיש עלייה לאלון מורה במקום מסוים. אחרי שחקרתי קצת הבנתי שעולים לתחנת הרכבת בסבסטיה וככה נסענו. הגענו לפני כולם וחיכינו להם. באתי, ראיתי ונשבתי בקסם".

תוך כדי הפעילות הכירו השניים. בשלב מסוים אמה של מיכל הפכה להיות אחראית על חוגי בית בגוש דן ואברהם היה אחראי על הארגון באזור. הבית של משפחת חן ברמת גן היה המוקד לכל מי שבא מכל רחבי הארץ.

איזה סוג אנשים הגיעו לגרעין אלון מורה?

אברהם: "חוץ מהחבר'ה, שהיו רובם בחורי ישיבה, היו עוד שניים קצת יותר מבוגרים. חלק היו בעלי משפחות בשנות ה-30 לחייהם שכבר עבדו בכל מיני משרדים, בכל מיני מקומות. ההורים של מיכל היו בני קרוב ל-60. אבא שלה רופא עם שם בינלאומי. בעיקר בגלל הגיל והתפקיד זה נתן רצינות מאוד גדולה לגרעין. השילוב בין יוצאי ישיבת מרכז הרב לבין האקדמאים שהגיעו היה שילוב ייחודי ומעניין".

איפה רציתם להתיישב? הייתה לכם נקודה מסוימת בראש?

מיכל: "הייתה לנו הסתכלות רחבה. בכל אספות החברים שלנו גם אחרי שעלינו הייתה ראייה כוללת. אף אחד לא אמר טוב אז הגענו לכאן, בואו נעצור. השתתפנו גם בפעילויות של גרעינים אחרים. לא בכדי לגרעין אלון מורה היה החל מהעלייה הראשונה את השלט שאמר 'גרעין אלון מורה - חידוש היישוב היהודי בשומרון'. העובדה היא שגם אחרי שנתיים וחצי פה רובנו הלכנו להקים את אלון מורה".

גרעין אלון מורה עלה לראשונה למחנה חורון, המחשבה הייתה שאם הם יעלו - ייתנו להם להישאר ולהקים את הישוב כמו שהיה בכל ההיסטוריה הציונית. ואז הורידו אותם. וכך הם החליטו שבפעם הבאה יבואו בהמוניהם ובתשעה באב שלאחר מכן הייתה העלייה לתחנת הרכבת והגיעו אלפים.

אברהם: "עלינו למקום אחד עם המוני אנשים וזה לא עזר, אז החלטנו שנעשה עלייה המונית של כמה קבוצות במקביל - מבצע הקפות - שהתקיים בשמחת תורה. פנו אליי לחפש מקומות שאפשר להתיישב בהם ואז במשך שבוע הסתובבתי עם דוד עמית ז"ל וחיפשנו יחד את המסלולים והמקומות. בעלייה הזאת הייתי כבר בגרעין אלון מורה, ויחד עם גוש אמונים ארגנו שש קבוצות שיעלו לנקודות שונות. גרעין אלון מורה ישב במקום אחר ואירגן את העלייה שלהם לנבי צלאח איפה שהיום נווה צוף".

לאחר מכן, אמה של מיכל מארגנת הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל. להפגנה הגיעו עשרת אלפים איש.
מיכל: "במקביל לעליות לקרקע, ביקשו ממני לעשות חוגי בית. היה צמא מאוד גדול לדעת מה האנשים האלה רוצים. לקחו איש אקדמיה, ומישהו מגוש אמונים וככה היו הולכים בבתים. היה בזה משהו מאוד רענן. ביקשו ממני ללכת ופשוט הלכתי. המגע האישי והישיר זה מה שהביא את האנשים. היו גם פעולות של ללכת לדבר עם חברי כנסת להסביר מה אנחנו עושים. ולנסות לשכנע בדרך כזאת".

אחרי מבצע הקפות היו לגרעין אלון מורה עוד חמישה ניסיונות עלייה לתחנת הרכבת בסבסטיה. ארבע פעמים עליות יחסית קטנות, והעלייה האחרונה והשמינית הייתה המונית.

אברהם: "הודענו בעיתונות. התחלנו ללכת משער אפרים, מזרחית לטול כרם, משם התחלנו ללכת ברגל יותר מ-2000 איש. במקביל לצעדות וארגון הגרעינים התחלנו לעשות תכניות התיישבות שכוללות הקמת עשרות ישובים. אני ריכזתי את התכנון הזה כגיאוגרף".

החתונה של הזוג שבות התקיימה בין העלייה החמישית לשישית בט"ו באב תשל"ה. לאחר מחשבות ותכנונים החליטו הזוג להינשא בסבסטיה.

מיכל: "במקום שחווינו הרבה עצב - שם נתחתן וזה גם יהיה הבית שלנו. בחתונה היו בסביבות אלפיים אנשים. בני משפחה, חברים, גוש אמונים הזמין אנשים, גרעין אלון מורה גם הזמין אוהדים ותורמים".

אברהם: "החבר'ה באו כמה ימים קודם כדי לארגן את השטח, היינו צריכים להביא המון דברים - שולחנות קיבלנו מעיריית רמת גן, שירותים מעפרה. אפילו היינו צריכים לדאוג לנעצים למפות של השולחנות שלא יעופו. הייתה כתבה בעיתון שהזוג של גרעין אלון מורה הולך להתחתן בתחנת הרכבת וכך המוני אנשים הגיעו. שנים אחרי זה אנשים היו מסתכלים עליי ואומרים - הייתי בחתונה שלך".

לא בכדי לאלבום החתונה שעשו להם הנכדים ליום הנישואים ה-25 קוראים "מבצע חתונה". אברהם: "אמרנו לעצמנו שכל רגע יכול להיות שהישוב יוקם ואם נלך ונשכור דירה מחוץ לישוב, יהיה לנו קשה לדבוק במטרה. אחרי חודשיים התחלנו לחפש ובשלב מסוים מצאנו דירה בגבעת שמואל. במהלך העלייה האחרונה פתאום קלטנו שהינו צריכים ללכת לחתום על החוזה באותו יום".

לאחר העלייה השמינית, בחנוכה תשל"ה, הורשה הגרעין להתיישב במחנה הצבאי קדום, ועם הזמן גרעין אלון מורה הפך לקדומים. בהמשך היו השניים גם מהמקימים של מכללת אריאל שלימים הפכה לאוניברסיטה.

אברהם: "המכללה נפתחה אחרי שהיינו פה חצי שנה. היינו למטה במחנה קדום ועל הגבעה, איפה שהישוב עומד היום, היה מחנה של 30 קרוואנים. באחד הלילות אני שמרתי למטה על המשפחות. ולמעלה שמרו שני המבוגרים של הגרעין: אבא של מיכל, פרופסור חן שניהל שתי מחלקות באיכילוב ופרופסור לוין, דיקן פקולטה למדעי החברה בבר אילן. בשיחה שלנו באותו לילה אמרנו בינינו לבין עצמנו שהדבר הכי טוב זה להקים כאן אוניברסיטה. כיום, האוניברסיטה היום היא המפעל הכי גדול ביהודה ושומרון. למחרת הלכנו לאוניברסיטת בר אילן והתחלנו לדבר על הנושא ושנה אחר כך התחילו להיות פה הרצאות מטעם בר אילן".

לאחר שנתיים וחצי של מגורים בקדומים ראו השניים שהישוב מבוסס. לנגד עינם עמדה הסיסמא הקדומה: "גרעין אלון מורה – לחידוש הישוב היהודי בשומרון".

אברהם: "את קדומים הקמנו, עם כל האילוצים והקשיים ואז ראינו שאנחנו בעצם תשעה קילומטרים מערבה לשכם. ראינו שבכל הישובים החדשים שהוקמו אף אחד לא הולך מזרחה. וכך קמה קבוצה מהגרעין הראשון של קדומים שהחליטה להקים אלון מורה ליד שכם. היינו באתר רוג'ב שמונה חודשים ואז נפסק בג"ץ אלון מורה שבעקבותיו עברנו להר כביר".

מיכל: "אף אחד לא לקח את הדגל הלאה והלך יותר פנימה. זו הייתה החלטה קשה, אנחנו אמרנו שאם אף אחד לא עושה – אז אנחנו לוקחים את זה על עצמנו. הרגשנו שקדומים מתבססת, כבר היו פה 80 משפחות. באמת, אחרי שאנחנו עלינו עלו בעקבותינו עוד גרעינים. עלו חלק מהגרעינים שהקימו ישובים נוספים - זה נתן לאנשים את האמונה שגם הם יכולים".

עבור לתוכן העמוד