ארץ היהודים: פוליטיקה ורציפות

 

א. ארץ ישראל כיחידה גיאוגרפית: מושג יהודי בלעדי

 

אחת הטענות המופנות כלפי ישראל היא כי הנוכחות המדינית שלה בטריטוריה של ארץ ישראל איננה טבעית וכי מדובר ביצירה קולוניאליסטית, שאיננה שייכת באופן מהותי לאזור. טענה זו נטענת ביתר חריפות ביחס לנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, הנתפסים כשטח כבוש המצוי מחוץ לטריטוריה הלגיטימית של העם היהודי.

אולם, סקירה של ההיסטוריה המדינית של האזור מגלה כי תמונה זו הנה פשטנית למדי. במשך ההיסטוריה המוכרת לנו הוגדרה הטריטוריה של ארץ ישראל על פי שני דגמים עקרוניים:

א.      דגם עצמאי, הרואה את הטריטוריה הארצישראלית כטריטוריה העומדת בפני עצמה, המובדלת מטריטוריות אחרות אשר בה מצוי המרכז המדיני.

ב.      דגם מוכלל, הרואה את הטריטוריה כחלק מטריטוריה רחבה יותר, המשתייכת מבחינה ארגונית ומנהלתית למרכז מדיני אחר.

 

כאשר נבחן את הופעתם של שני הדגמים במשך ההיסטוריה תתברר תמונה מעניינת: המודל הראשון, הרואה בטריטוריה יחידה עצמאית, מופיע תמיד בהקשר היהודי של האזור. הקשר זה נמצא במשך תקופת הריבונות היהודית בעת העתיקה, עד לחורבן הבית השני ודיכוי מרד בר-כוכבא; וכן בזמן הריבונות הנוצרית, בתקופה הצלבנית ובתקופת המנדט הבריטי, אשר ייחסו לטריטוריה חשיבות מכוח ההיסטוריה הנוצרית העתיקה המבוססת למעשה על המסורת היהודית.

לעומת זאת, כאשר השלטון באזור אינו מבוסס על הזהות היהודית של הטריטוריה, מופיע המודל השני, הרואה את הארץ כמחוז משני של יחידה טריטוריאלית רחבה יותר, אשר מרכזה מצוי מחוץ לארץ ישראל.

 

בתקופה המקראית, התקיימה בארץ יחידה פוליטית יהודית עצמאית אשר תפסה את הטריטוריה כמרכזה המדיני, וראתה בשטחים שמעבר לה אזורי כיבוש והשפעה רחוקים.

בתקופת השופטים (המאה ה13 – 11 לפנה"ס) השתרעה הריבונות היהודית בעיקר על שטחי ההר ביהודה, שומרון והגליל. כאשר התבססה הממלכה – בתקופת דוד ושלמה (1020 לפנה"ס - 930 לפנה"ס) – התרחבה הממלכה והשתרעה על שטחים נרחבים יותר, שכללו את שפלת ההר, העמקים ואזור הגולן והחורן בצפון, בעוד שהמרכז הפוליטי והרוחני של הממלכה נותר בארץ ישראל עצמה – בתחילה בחברון ולאחר מכן בירושלים.

עם חורבן הממלכה בידי ממלכת בבל וכיבוש הטריטוריה על ידי האימפריה הפרסית לאחר מכן (586-332 לפנה"ס), חולקה הארץ לשש פחוות שונות שהוכפפו לסטרפיה 'עבר הנהר' שמרכזה היה בדמשק שבסוריה. אחת הפחוות כונתה פחוות 'יהודה', והיא שימרה את הגרעין של היישוב היהודי בארץ שעליו התבססה שיבת ציון וראשית ימי בית שני.

תופעה זו נמשכה גם בעקבות חילופי השלטון הבא בארץ – עם הכיבוש היווני על ידי אלכסנדר מוקדון וכינון הממלכות ההלניסטיות במזרח התיכון (332 לפנה"ס). בתקופה זו נמצאה הארץ בתפר שבין שתי ממלכות הלניסטיות עוינות – הסלווקים בסוריה והתלמיים במצריים – והיוותה למעשה טריטוריית קצה של שתי ממלכות אלו לסירוגין, בה עברו צבאות שני הצדדים במהלך המלחמה המתמדת בין שתי הממלכות.

 

השינוי הבא בשיוכה של הטריטוריה התרחש עם כינונה של הממלכה החשמונאית (167 לפנה"ס), שתפסה את טריטוריית ארץ ישראל כמרכזה הגיאופוליטי, ובירתה ירושלים. תפיסה זו לא השתנתה גם בעקבות התרחבותה הגדולה של הממלכה בתקופתו של אלכסנדר ינאי, אשר בשיאה שלטה על רוב המרחב שבין הפרת לאל-עריש.

לאחר התפרקותה של הממלכה החשמונאית, נותרה הטריטוריה יחידה פוליטית עצמאית כל עוד נותרה בה נוכחות יהודית גבוהה ומוכרת.

השלטון הבא בארץ היה תחת חסותה של רומי באמצעות הורדוס המלך (37 לפנה"ס – 6 לפנה"ס). הורדוס, הקים באזור ממלכה חזקה וגדולה אשר כונתה 'יהודה' ומרכזה היה בירושלים. לאחר פטירתו של הורדוס הפכה הטריטוריה לפרובינציה בשלטון רומאי ישיר, תחת השם 'פרובינקיה יהודיאה', אשר שימר את הזהות היהודית של המקום.

משלב זה החל תהליך של דלדול הנוכחות היהודית בארץ, יחד עם שינויים מפליגים בהשתייכותה הטריטוריאלית. השלטון הרומאי העביר את הבירה לעיר ההלניסטית קיסריה, והכפיף את הארץ מבחינה מנהלתית ל 'פרובינציה סוריה'.

לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה) התרחש שינוי נוסף במעמדה של הטריטוריה, כאשר השלטון הרומאי שינה את שמה ל 'סוריה-פלסטינה' מתוך מגמה לטשטש את זהותה היהודית ולאזכר את תושבי הארץ הפלשתים הקדומים. בכך, הסתיימה תקופה ארוכה בה הטריטוריה של ארץ ישראל נתפסה כאזור בעל משמעות גיאופוליטית ייחודית, ונפתחה תקופה בה הטריטוריה שויכה למסגרות אזוריות רחבות יותר, כאשר חשיבותה המדינית פוחתת משמעותית.

השלטון הביזנטי בארץ (324 – 638), שמר על הכינוי 'פלסטינה' ביחס לאזור, אך חילק אותו לשלשה תתי-אזורים שונים פלסטינה פרימה (יהודה, דרום השומרון וע"ה המקביל. בירה  קיסריה), פלסטינה סקונדה (גליל, צפון שומרון גלעד, גולן. בירה: בית-שאן), פלסטינה טרציה (מואב, אדום ונגב: בירה פטרה).[1]

כאשר כבשו הערבים את הארץ (634) הם שימרו, פחות או יותר, את החלוקה הטריטוריאלית הצלבנית. הארץ חולקה לשני מחוזות: 'ג'ונד אורדן', שכלל את צפון השומרון, הגליל, העמקים ועבר הירדן הצפוני; ו'ג'ונד פלסטין' שכלל את יהודה, השפלתה והנגב. מחזות אלו הוכפפו לממלכת 'א-שאם' שבסיסה בדמשק, אשר השתרעה מן הפרת לים התיכון.

 

הפעם הבאה בה הטריטוריה זכתה למשמעות משל עצמה הייתה בכיבוש הצלבני (1099), אשר כונן באזור את 'ממלכת ירושלים'. ממלכה נוצרית זו, אשר כוננה על בסיס הזהות המקראית-נוצרית של ארץ ישראל, ביססה את מרכזה הפוליטי והמדיני בירושלים. על אף שתחת שלטונה היו ערי בירה אזוריות אחרות בתקופות שונות (אנטיוכיה, קיסריה, דמשק). תופעה זו נובעת מהזדהותם של הנוצרים עם מורשתה של יהודה המקראית בשל מרכזיותו של אתוס זה באמונה הקתולית בדמות 'הברית הישנה'.

 

כאשר קרסה הממלכה הצלבנית (1291), והתבסס בארץ השלטון הממלוכי (1291 – 1517

), שונתה שוב השתייכותה המדינית של הטריטוריה. השלטון הממלוכי כונן בארץ מערכת של מחוזות ואזורי מנהל תחת חסותה של ממלכת א-שאם ההיסטורית, על פי חלוקה לשלשה מחוזות: מחוז דמשק, שכלל את  הגלעד, השומרון ויהודה; מחוז צפת, שכלל את אזור הגליל והעמקים; ומחוז עזה, שהשתרע על רצות החוף עד הכרמל.

 

חלוקה דומה התבססה בארץ תחת החסות העות'מאנית (1517-1917), אשר חילקו את הארץ לארבעה סנג'קים: סנג'ק עזה, כלל את מישור החוף עד ראש העין; סנג'ק ירושלים, השתרע מהר חברון עד רמאללה; סנג'ק נבלוס (שכם), כלל את אזור ההר מרמאללה עד ג'נין, ואת השרון המקביל לו; סנג'ק עכו, שהשתרע מעמק יזרעאל עד נהר הליטני.

 

השינוי הבא בהשתייכותה של הטריטוריה, התרחש עם כיבוש האזור על ידי האימפריה הבריטית, ועם כינונו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. מנדט זה שהתבסס על הכרה מפורשת בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על הארץ, הכיר בכך שטריטוריה זו הנה יחידה גיאוגרפית עצמאית.[2] במשך שנות המנדט ממשלת המנדט ישבה בירושלים, מתוך הזדהות עקרונית עם המורשת היהודית המקראית.

 

תפיסה טריטוריאלית זו, השתמרה באופן טבעי על ידי מדינת ישראל, אשר הכירה בירושלים כבירתה הנצחית, והרואה בגבולות הארץ הנוכחיים את גבולות התפשטותה הטריטוריאלית הרצויה.

 

 

סקירה זו מעלה כי היחס לטריטוריה של ארץ ישראל כאל יחידה מובחנת בעלת חשיבות עצמית, הנה תופעה יהודית מובהקת. בעבור גורמים אחרים נחשבה הארץ כטריטוריית ספר או ספח, המשויכת תמיד למסגרת מנהלתית רחבה יותר. רק בתקופות ריבונות יהודית או בהשראה יהודית (כבתקופה הנוצרית) נמצא את הבירה של הטריטוריה בירושלים, כבירתה של ממלכה עצמאית.

 

מבט ליהודה ושומרון

מסקנה נוספת העולה מסקירה זו היא כי עד לכיבוש הירדני של האזור ב 1948, שטחי יהודה ושומרון מעולם לא היו יחידה מנהלתית העומדת בפני עצמה. על פי רוב, החלוקה המנהלתית של הארץ הייתה רוחבית, כאשר כל יחידה מנהלתית כללה הן רצועה ממישור החוף והן את אזור ההר המקביל לה ממזרח. לתופעה זו היגיון גיאוגרפי וכלכלי, באשר מאפייני ההר והשפלה משלימים אחד את השני מבחינת משאבי הטבע והגישה לדרכי סחר ומוצא אל הים.

 

כך, בתקופה הפרסית, חולקו יהודה ושומרון בין פחוות יהודה לפחוות שומרון; בתקופה הרומית המחוז 'יהודה' כלל את הרי יהודה וחברון והן את מישור החוף המקביל להם, ומחוז 'שומרון' כלל גם הוא את ההר ואת השרון המקביל; בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית, אזור ההר נחלק בין 'פלסטינה פרימה' בדרום, ל 'פלסטינה סקונדה' בצפון; ובתקופה הערבית בין 'גונד אורדון' לג'ונד פלסטין'. בתקופה הצלבנית נכלל מהאזור ב 'אחוזה המלכותית' שהקיפה את ירושלים וסביבותיה; בזמן השלטון הממלוכי נחלק האזור לשלש עמליות: נבלוס (צפוני), אל-קודס (מרכז) ואל-ח'ליל (דרום); ובתקופה העות'מאנית יהודה השתייכה לסנג'ק ירושלים, ואילו שומרון לסנג'ק נבלוס.

 

רק הכיבוש הירדני של האזור במהלך מלחמת העצמאות הביא להגדרה של יהודה ושומרון כיחידה העומדת בפני עצמה, בשל העובדה שהסיפוח הירדני של האזור לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, ובכך למעשה התבסס מעמדם כ 'שטחים במחלוקת'.

 

ב. רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל וביהודה ושומרון

במשך ההיסטוריה ידעה ארץ ישראל שינויי אוכלוסייה רבים. עמים מגוונים עבור בטריטוריה במסעות כיבוש והתנחלות והותירו את חותמם הדמוגרפי בה. אולם, הגורם האתני היחיד שמימש נוכחות רציפה בארץ מאז הגיע אליה לפני כ 3000 שנה, הוא העם היהודי. במשך התקופה כולה ניתן לזהות יישוב יהודי בעל זהות מובחנת וברורה בארץ, השומר על ייחודו ביחס לאוכלוסיות אחרות והנמנע מטמיעה בתוכם.

היקפו של יישוב זה ופריסתו הגיאוגרפית השתנו בהתאם לנסיבות ומשיקולים שונים, אולם עצם קיומו והתמדתו באזור אינם עומדים בספק.

בשורות הבאות נבקש לסקור את היישוב היהודי בארץ ישראל מהתקופה המקראית ועד לראשית הציונות, להצביע על הגורמים המשפיעים על עיצובו, ולבחון את השינויים בפריסתו.

 

בראשית הכניסה לארץ, במאה ה13 לפנה"ס לערך, תפסו שבטי ישראל את אזורי ההר ביהודה, שומרון והגליל, כאשר אזורי העמק ומישור החוף נמנעו מהם בשל הנוכחות הפלשתית העזה. כארבע מאות שנה מאוחר יותר, כאשר כוננה לראשונה מלכות ישראל (מאה 10 לפנה"ס), הוכרעו הפלשיתים, ואזור העמקים והמישור נפתחו גם הם להתיישבות ישראלית. עם זאת, הנוכחות הנוכרית במישור החוף נותרה חזקה גם במשך התקופות הבאות. במשך תקופה זו היוו היהודים רוב גדול מקרב יושבי הארץ.

אולם, עם חורבנן של ממלכות ישראל (722 לפנה"ס) ויהודה (586 לפנה"ס) והגליית תושביהן, התמעט ביותר היישוב היהודי בארץ, כאשר הותירו הפרסים ליהודים לשוב לאזור (332 לפנה"ס), התרכזו יישוביהם בעיקר בירושלים וסביבותיה.

מציאות זו השתנתה בהדרגה, כאשר מדיניות חיובית מצד השלטונות הפרסים בתחילה, ולאחר מכן היוונים-הלניסטיים עודדו את פיתוחה של יהודה ואת ההגירה היהודית אליה.

כאשר שינוי במדיניות היוונית הוביל למרד שבעקבותיו הוקמה הממלכה החשמונאית, כבר היה המאזן הדמוגרפי בארץ מוטה בבירור לטובת היהודים. בשיא התפשטותה של ממלכת החשמונאים בימי אלכסנדר ינאי (103 – 76 לפנה"ס), היה היישוב היהודי מפוזר בכל חלקי הארץ, ואף בערים בעלות צביון הלניסטי מובהק נמצאו קהילות יהודיות חזקות.מתקופה זו והלאה היוו היהודים רוב גדול בארץ, תופעה שנמשכה עד לכיבוש הערבי של האזור במאה השביעית.

תהליכים שונים שהתרחשו בתוך גבולותיה של הארץ הביאו לשינויים בפריסת ההתיישבות היהודית ובאופייה. כישלונו של מרד בר כוכבא (135 לספירה) הביא לנטישה של אזור ההר המרכזי, ולמעברם של ריכוזי האוכלוסייה לגליל, לשפלה ולדרום יהודה.

הרעה נוספת חלה בעקבות התנצרותה של האימפריה הרומית ותחילתו של השלטון הביזנטי בארץ (324). שלטון זה נקט במדיניות מפלה חמורה כלפי היהודים, ונודעה תופעה של הגירה מזרחה ועזיבה של הארץ. חלקן של פרעות וגזרות שונות בתהליכים אלו לא היה קטן.

 

שינוי של ממש באופייה הדמוגרפי של הארץ חל במשך התקופה הערבית-מוסלמית הראשונה (624 -1099). הערבים נקטו במדיניות קשה כלפי נתיניהם הכופרים, והשיתו עליהם חוקים מפלים חמורים, המכונים 'חוקי עומר'. במסגרת חוקים אלו הוגבלו היהודים בהגבלות סמליות וכלכליות רבות (כדוגמת מס גבוה על קרקעות), דבר שהוביל להתאסלמות נרחבת בקרב האוכלוסייה, ולתופעה של נטישת החקלאות לטובת מגורים עירוניים.

בעוד שבשלהי התקופה הביזנטית, מוערך המאזן הדמוגרפי בארץ כשוויון בין יהודים לנוכרים,[3] הרי שבשלהי התקופה הערבית (המאה היא), מוערך היישוב היהודי כמיעוט קטן ביותר.

בתקופה זו נמצאו מרכזי האוכלוסייה היהודיים בעיקר בערים הגדולות (ירושלים, חברון, רפיח, חיפה, עכו צור ועוד) ובאחדות מהן אף מדווח על רוב יהודי ניכר.[4]

יש לציין כי לאחרונה נערכו מספר מחקרים המעידים על קיומה של אוכלוסייה מוסלמית מקומית בעלת זיקה יהודית בהר חברון. על פי מסורות משפחתיות מייחסת אוכלוסייה זו את עצמה לקבוצות שהתאסלמו במהלך השלטון הערבי בארץ.[5]

 

מצבם הרע של היהודים הורע עוד יותר עם הכיבוש הצלבני של הארץ במסע הצלב הראשון בשנת 1099. הכיבוש הצלבני היה אכזרי ביותר ולווה פעמים רבות במעשי טבח וגירושים. במהלך תקופה זו הצטמצמה עוד יותר הנוכחות היהודית בארץ, ויש המשערים שהיו בה פחות מאלפיים יהודים בסך הכל.[6]

מצב זה החל להשתפר בהדרגה  עם תחילתן של העליות הקבוצתיות מאירופה במהלך המאה ה13. עליות אלו הביאו לארץ אוכלוסייה חדשה אשר שינתה את הרכב האוכלוסייה היהודית ממזרחית לאירופאית. בשל אופיו של השלטון הצלבני, שהיה מבוסס על ערים ומבצרים, התבססו עולים אלו בעיקר בערי החוף החזקות, בחסות חילות המצב הצלבניים שבהן.[7]

 

שינוי נוסף בהרכב האוכלוסייה בארץ חל בזמן השלטון הממלוכי (1291 – 1517). שלטונם של הממלוכים בארץ היה רופף יחסית, דבר שהביא לנטישה גוברת של ערי החוף והאזור הכפרי שסביבן, ולריכוז האוכלוסייה בהר. במהלך תקופה זו מדווח על הגירה נכנסת גבוהה של מוסלמים מארצות הצפון, אשר ברחו מארצותיהם בעקבות הפלישה המונגולית לאזור. הגירה המונית מוסלמית זו, יחד עם בריחתם של נוצרי הארץ לאחר מפלת הצלבנים, הביאו לראשונה להתאסלמותה המובהקת של הארץ.

בתקופה זו היה היישוב היהודי מועט ביותר, והתרכז בעיקר בערים הגדולות כדוגמת ירושלים, רמלה, עזה, טבריה, בית שאן וצפת.

 

מפנה של ממש במצבו של היישוב היהודי התרחש רק עם שינוי השלטון בארץ לשלטון העות'מאני (1517). שלטון זה נקט במדיניות חיובית כלפי יהודים שברחו מארצות נוצריות, ועודד את התיישבותם של מגורשי ספרד בתחומו. כאשר כבשו העות'מאנים את ארץ ישראל, נפתחו אפשרויות רבות לעלייה והתיישבות יהודית בארץ. בתקופה זו פרחו בארץ מרכזים יהודיים בצפת, טבריה, חברון, שכם וירושלים, ונוצק הבסיס הראשוני ליישוב היהודי הגדל והולך. אמנם, בתקופה זו נודעו עליות ומורדות ביחסם של השלטונות לעלייה והתיישבות היהודית, אולם במבט כולל ניתן להצביע על מגמה של גידול היישוב היהודי והתבססותו.

בעוד שבראשית התקופה העות'מאנית האוכלוסייה היהודית בארץ עמדה על כ 6000 נפשות מתוך 300,000, כ 1.5% מכלל האוכלוסייה,[8] הרי שבסופה דובר על כ 24,000 מתוך 450,000, כ 4.5% מהאוכלוסייה.[9]

במשך תקופה זו הגיעו לארץ מספר גלי הגירה חזקים במיוחד, אשר התבססו בארבעת ערי הקודש חברון, ירושלים, צפת וטבריה. בחלק מהמקומות נודעה התיישבות חקלאית, כדוגמת עין זיתון בגליל, ובערים מסוימות, כדוגמת ירושלים, דווח על רוב יהודי בסוף המאה ה-19.[10]

תופעות אלו מבליטות את העובדה שערב הציונות נמצא בארץ ישוב יהודי משמעותי ומבוסס, שיצר למעשה את התשתית לפריחתו המחודשת של המפעל הציוני.

 

המשכם של תהליכים אלו עד לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה הביאו לכך שבשנת 1914 היו בארץ כ 75,000 יהודים מתוך אוכלוסיה של כ 700,000, בשני עברי הירדן, כלומר שיעור של 10-15% מכלל האוכלוסייה ממערב לירדן.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כוננה בארץ ממשלת המנדט בחסות המעצמה הבריטית. במהלך תקופה זו התגברה העלייה לארץ, בעיקר עקב התגברותה של האנטישמיות במזרח אירופה ומרכזה, ובשל סגירת שערי ההגירה בארצות הברית. עלייה זו התגברה ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה שפקדה את יהודי אירופה במהלכה. תהליכים אלו הביאו לכך שבערב הקמת המדינה ישבו בארץ 650,000 יהודים מתוך אוכלוסייה  כוללת של כ 1,800,000.

 

מבט ליהודה ושומרון

במשך ההיסטוריה הארוכה של הנוכחות היהודית בארץ ישראל, מילאו אזורי יהודה ושומרון תפקיד מרכזי, וניתן לזהות התיישבות יהודית משמעותית באזור במשך התקופה כולה. כפי שראינו לעיל, במהלך התקופה הערבית, עברה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל תהליך של אורבניזציה, שלווה בצמצום המרחבים שהוכרו כיהודיים, וביצירתה של מפת התיישבות נקודתית. תהליך זה עבר גם על ההתיישבות ברכסי יהודה ושומרון, אשר מראשית הנוכחות היהודית בארץ היו רוויים בהתיישבות כפרית נרחבת.

 

טרסות השומרון – שרידי החקלאות היהודית המקראית

עדות מוחשית ביותר לנוכחותה של התיישבות זו ניתן לראות בנוף החקלאי של השומרון גם כיום, אשר מרובות בו טרסות חקלאיות. טרסות אלו, שמקצתן בנויות על גבי מדפי סלע טבעי, מלוות את החקלאות במקום עוד מימי קדם. חוקר הגיאוגרפיה מנשה הראל, אשר עסק בחקר החקלאות היהודית בשומרון, הסיק כי טרסות אלו הן יצירה מקורית מובהקת של שבטי ישראל באזור. כך, בעוד ש

"רוב נופי ההרים במזרח הקדום הוא טבעי, מיוער או טרשי – ודל מאד ביישוב, כי עמי הנוכרים הסתגלו לנוף ארצם. ואילו בהרי יהודה, שומרון וגלעד, לא זו בלבד שהנוף הוא תרבותי, של מדרגות חקלאיות בכל מדרוני ההרים שמחוץ לתחום המדבר, אלא שכאן הייתה ההתיישבות הצפופה והפורחת של עם ישראל, שאפשרה ליושבי ההר להיות אוטרקיים בגידול תנובת הארץ. זאת משום שעם ישראל עיצב את נופי הארץ ושינה את דמותה..."[11]

 

חבל 'דרומא' –  פריסה יהודית כפרית ערב הכיבוש הערבי

עם חורבנה הסופי של ירושלים ויישובי האזור במהלך דיכוי של מרד בר-כוכבא, נדדה הפריסה הדמוגרפית של היישוב היהודי מערבה ודרומה. המרכזים המנהלתיים והתרבותיים עברו לערי השפלה – כדוגמת יבנה ולוד, ואילו מרכזי האוכלוסייה התפרסו אל אזורי השפלה הדרומית והרי יהודה המקבילים לה. באזור זה, המכונה במקורות 'דרומא', ניתן לזהות מספר אתרים יהודיים מרכזיים שהיוו מוקדי אוכלוסייה בתקופה זו.

אוסביוס (265 – 339), הארכיבישוף של קיסריה הנמנה על אבות הכנסייה, מציין בספרו 'אונומסטיקון', כשבעה כפרים יהודיים במחוז דרומא, אשר שישה מתוכם מזוהים על ידו כ 'כפר גדול מאד של יהודים'. בין יישובים אלו נמנים יוטה, אשתמוע (שמה נשתמר בכפר הערבי 'סמוע'), סוסיה, רימון, כפר עזיז ועין גדי. בסוסיה התגלה בית כנסת אשר שימש את הקהילה עד המאה העשירית לספירה, מבנים דומים נחשפו באשתמוע  ובכפר עזיז.[12]

 

בהקשר זה יש לציין כי חוקרים מסוימים סבורים כי בהרי חברון ניתן לזהות עד לימים אלו בדואים המזהים את עצמם עם שבטי ישראל הקדומים, אשר קיבלו על עצמם את האסלאם במהלך התקופה הערבית בארץ. שבטים כאלו זוהו כפרי דרום הר חברון כדוגמת יטה. שבטים אלו משמרים מסורות יהודיות עתיקות כדוגמת הדלקת נרות וזכר מסוים לקביעת מזוזה, ומהווים בכך עדות אנושית לרציפות ההתיישבות היהודית באזור.[13]  

 

תהליך העיור שהתרחש בד בבד עם התגברות קשיי המחיה בארץ, הביא ליצירתם של מספר מוקדי התיישבות מרוכזים, בהם חיו קהילות גדולות יחסית. במשך מרבית התקופה ניתן לעקוב אחר נוכחות יהודית ניכרת בערים חשובות כחברון, שכם ויריחו.

 

חברון

לנוכחות היהודית בחברון שורשים עוד מימי האבות, עם קנייתה ל מערבת המכפלה על ידי אברהם אבינו, ובתקופה המקראית שמשה העיר כבירתו של שבט יהודה. עם חורבן בית ראשון גורשו מרבית מתושבי העיר היהודים, והיישוב במקום התחדש בתקופה החשמונאית ובתקופת המלך הורדוס, שבנה על מערת המכפלה את המבנה המפואר שקיים בה עד היום.

במהלך ימי הביניים התקיים בעיר יישוב יהודי מצומצם אך יציב, ונוכחותם של היהודים ניכרת בפוליטיקה המקומית ובעדויותיהם של נוסעים. כך, כאשר ביקשו הערבים למצוא פתח לכיבוש העיר, נעזרו ביהודי המקום, כפי שסיפר נזיר צלבני בשנת 1119:

 

"כאשר התפלאו אלה (מהערבים) שבאו לחברון על בנייתן החזקה והיפה של החומה (מסביב למערה) ועל זה שלא נפתח שום פתח שדרכו אפשר להיכנס, נגשו אליהם איזה יהודים אשר נשארו תחת שלטון היוונים בסביבה ההיא ואמרו להם: תנו לנו חסות כדי שנחיה בתנאים דומים גם ביניכם, ויורשה לנו להקים בית-כנסת לפני הכניסה (למערה), אזי נראה לכם באיזה מקום עליכם להקים את השערים".

ובהמשך: "אמנם תכף ומיד באו היהודים אשר השיגו מהסרצינים ביטחון ומנוחה להישאר בין תושבי חברון, לבנות להם בית הכנסת לפני הפתח (של מערת המכפלה). הם הקימו להם שם מקום כניסה, והעם הכופר הזה היה עובר שם ברגליים יחפות. ובפנים בנו להם היהודים בית תפילה וקישטו אותו באופן נפלא"[14]

 

עדות נוספת על היישוב היהודי בחברון בימי הביניים נמצא בספרו של רבי משול מוולטרה, 'מסע משולם מוולטרה בארץ ישראל' אשר מתעד את רשמי מסעותיו באזור בשנת 1481. רבי משולם מצא בעיר כעשרים משפחות יהודיות רחבות (חמולות).

 

עם הכיבוש העות'מני של העיר והפנייתם של מגורשי ספרד לארץ ישראל, התפתח משמעותית היישוב היהודי בעיר. בתקופה זו נקנתה חצר היהודים בעיר, עליה הוקם בית כנסת אברהם אבינו, ופעלו בה רבנים רבים וחשובים, כדוגמת רבי שלמה עדני בעל הפירוש 'מלאכת שלמה' למשנה, ורבי יוסף חיים אזולאי "החיד"א" אשר בסיס פעולותיו היה בעיר.

במהלך התקופה נרכשים נכסים רבים, ובזכות עליות מרובות אוכלוסיית העיר מתבססת וגדלה. ומספרם בשנת 1895 הגיע לכ 1500 נפש מתוך אוכלוסייה של כ 14,000.

 

היישוב היהודי בחברון התקיים ברציפות עד לפרעות תרפ"ט (1929) בו נטבחו כ 67 מתושביו, ורוב היתר, שרכושם נבזז וחייהם סוכנו, עזבו את העיר. היישוב בעיר חודש לאחר שחרורה במלחמת ששת הימים.

 

שכם

בתקופת המקרא הייתה שכם עיר מרכזית בשומרון, אשר אוכלוסיה היו יהודים, וחלקם גרים מקומיים. עם חורבנה של ממלכת ישראל והגליית תושביה על ידי סנחריב מלך אשור, התיישבו באזור נוכרים שבאו ממזרח, אשר קיבלו על עצמם חלק מחוקי התורה. קבוצה זו מכונה במקורות 'שומרונים'. במהלך בית שני נחשבו השומרונים כפרו-הלניסטיים ורומאיים, וכעוינים את הממלכות היהודיות שמדרומן. במהלך תקופה זו האזור נחשב כריק יחסית מיהודים, והופרד מבחינה מנהלתית ממחוז יהודה מדרומו. הכינוי 'ניאפוליס' (='עיר חדשה') הוענק לעיר על ידי הרומאים, לאחר שבמהלך המרד הגדול (שנת 67 לספירה) נאלצו להחריב את העיר ולהקים תחתיה עיר חדשה. כינוי זה נשתבש בלשון הערבים ל 'נבלוס'.

היישוב היהודי בעיר התחדש במהלך ימי הביניים כאשר בשנת 1259 ברחו יהודים מירושלים לשכם לאחר שהמונגולים כבשו את ירושלים והחריבוה. בשנת 1522, העיד הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה כי:


"שכם היא עיר גדולה, אבל היא חרבות חרב שממה מרוב ישנה", ומהיהודים "קהל שם כמו י"ב בעלי בתים מוריסקים" (מסתערבים, הדומים לערבים)[15]

 

לפי רשימות המסים של התורכים, בשנת 1533 היו בשכם 1,099 בתי אב, בהם כ-300-200 יהודים.[16]

ניסיון נוסף לחידוש היישוב במקום נעשה בשלהי המאה ה19 מטעם חברת 'למען ציון', ובשנת 1985 נמנו בעיר כ 120 יהודים. אולם בשל מתיחות עם תושבי המקום הערבים התקשה היישוב להתפתח, ובשנת 1900 נותרו בעיר רק כ 30 נפשות. בשנת 1905 כבר לא נותרו בעיר יהודים כלל.[17]

 

 

בקעת הירדן: יריחו, נערן ובית הערבה

ביריחו התקיימה נוכחות יהודית בהיקפים שונים במהלך התקופה המקראית ובימי בית שני. בסמוך לעיר זו בנו מלכי החשמונאים ארמונות חורף מפוארים, ששימשו גם את משטרו של המלך הורדוס.

אולם, עם עליית הנצרות שייחסה חשיבות רבה לעיר בשל מעברו של ישו בה במסעותיו, הוחל איסור על ישיבת יהודים בעיר. בשל כך, במהלך התקופה הביזנטית התדלדל היישוב היהודי ביריחו מחד, ומאידך התפתחה נוכחות יהודית בעיר נערן הסמוכה. בעיר זו נמצא בית כנסת עתיק ובו רצפת פסיפס מרהיבה המתוארכים לתקופה זו.

 

בעיר יריחו עצמה התפתח יישוב יהודי מחודש בעקבות בריחתם של שבטים יהודים מחצי האי ערב בשל רדיפותיו הקשות של מוחמד. כאשר כבשו המוסלמים את האזור, בשנת 638, בטל האיסור הנוצרי על מגורי היהודים בעיר, והיהודים אף הורשו להקים בה בית כנסת הידוע בכינוי 'שלום על ישראל' בשל כתובת פסיפס שהתגלתה בו.

הכיבוש הצלבני של הארץ ואחריו הממשל הממלוכי והעות'מאני, הותירו רושם קשה ביותר על העיר יריחו, אשר תוארה על ידי חוקר כאדוארד רובינסון בשנת 1839 כ "כמעט מדבר. זהו הכפר העלוב והמזוהם ביותר שראינו בארץ ישראל."

כשנה לאחר מכן נחרבה העיר כליל על ידי צבאו הכובש של איברהים פחה המצרי.

 

ניסיונות התיישבות נוספים באזור החלו בסמוך לתקופה הציונית. קבוצה מיהודי ירושלים התארגנה לרכישת קרקעות חקלאיות ביריחו בשנת תרל"ב (1872) בין השאר בהנהגתו של יואל משה סלומון ויהושוע שטמפפר. קבוצה זו ביקשה לרכוש כ 4000 דונם חקלאיות ולהקים במקום מושבה בשם 'פתח תקווה' על בסיס הפסוק 'ואת עמק עכור לפתח תקווה' (הושע, ב). בשל התערבותו של השולטאן נמנעה רכישה זו לבסוף, ובעלי היוזמה הפנו את מרצם לכיוונים אחרים, עד אשר בשנת תרל"ח (1878) ייסדו את אם המושבות במקומה היום.    

 

במשך השנים הבאות נעשו ניסיונות נוספים להתיישב במקום. בשנת 1896, נודע על ששה יהודים המחזיקים במקום חנויות שונות; קבוצה נוספת שהתיישבה במקום ביקשה בשנת 1899 סיוע כספי מיהודים שונים; ובשנת 1903 נודע כי

ביריחו כונן אחד מאחינו בני ירושלים בית מלון ומארחה (מסעדה) כשרה, ולו שם בית תפילת וספר תורה ושוחט ובודק, ועל שפת ים המלח הקים אוהלים לבאים לרחוץ שם'[18]

 

לאחר כיבוש העיר על ידי הצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, התבסס במקום יישוב יהודי משמעותי יותר, עם הקמתו של מפעל האשלג באזור. על פי נתוני המפקד הבריטי כבר בשנת 1931 היו בנפת יריחו כ 234 יהודים מתוך כ 3500 נפשות. בשנת 1939 גדלה האוכלוסייה היהודית במקום עם הקמתו של קיבוץ בית הערבה, אשר בשנת 1947 מנה כ 200 חברים והשתרע על כ 700 דונם.

 

הנוכחות היהודית במקום נקטעה במהלך מלחמת העצמאות, עם כיבוש האזור על ידי הלגיון הירדני. 

 



[1] י' צפריר, 'א"י מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי', ירושלים תשמ"ב, עמ' 379. בצירוף מפה מפורטת.

[2] במבוא לכתב המנדט נאמר במפורש כי "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה,

וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".

[3] מנשה הראל טוען כי בתקופה זו התעוררה השאלה ההלכתית אם רוב ארץ ישראל בידי גויים או בידי ישראל, כך שיש להסיק כי התקיים שוויון דמוגרפי באותה עת. (הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל, תל-אביב תשס"ב, עמ' 598). מידע נוסף ראה אצל  י' צפריר, 'א"י מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי' (לעיל הע' 1), עמ' '452-455.

[4] פירוט ידיעות ואנקדוטות: י' פראוור (עורך), ההיסטוריה של א"י, ירושלים תשמ"א,  כרך ו עמ' 72. מפת התיישבות מפורטת בעמ' 77.

[6] היסטוריה של א"י (לעיל הע' 4) עמ' 338.

[7] היסטוריה של א"י (לעיל הע' 4) עמ' 346

[8] הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל (לעיל הע' 3), עמ' 725

[9] הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל (לעיל הע' 3), 714

[10] הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל (לעיל הע' 3), עמ' 735

[11] הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל (לעיל הע' 3), עמ' 155.

 [12] מפת התיישבות באזור ראה: ד' בהט (עורך), 'רציפות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל', ירושלים תשל"ד, עמ' 22.

[13] ראה מחקריהם של צבי מסיני ואילון ירדן: http://the-engagement.org/files/engagement_booklet_hebrew_NEW1.pdf

[14] אהרן טבגר, 'הישוב היהודי בחברון בתקופה המוסלמית הקדומה': http://www.hebron.org.il/hebrew/article.php?id=291

[16] י' ברטל (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל בימי האימפריה העות'מאנית, ירושלים תשמ"ג, עמ' 217.

[18] ז' ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 154.

עבור לתוכן העמוד