מי הם הפלשתינים?

18/04/2012

 

שר הפנים של חמאס פתחי חאמד, טען בנאום ששודר באל-ג'זירה ב23.3.12 (הובא בידי ממר"י) בעד הסולידריות הערבית-מוסלמית, ובין השאר קבע כי מוצא הפלסטינים הוא למעשה מצרי וסעודי:

"כך, הקונספירציה נעשית ברורה. אל-אקצה ופלסטין מייצגים את ראש החץ של האסלאם. לפיכך כאשר אנחנו מבקשים סיוע מאחינו הערבים, איננו מבקשים סיוע על מנת לאכול, לחיות, לשתות, להתלבש או בכדי לחיות חיי מותרות. לא. כאשר אנחנו מבקשים מהם עזרה, זה נעשה אך ורק בכדי להמשיך במאמצי הג'יהאד.

יבורך אללה. לכולנו שורשים ערביים. וכל פלסטיני בעזה ובפלסטין כולה יכול להוכיח את שורשיו הערביים. אם זה מערב הסעודית, מתימן או מכל מקום אחר. יש בינינו קשרי דם. אז היכן הרחמנות והאחווה שלכם?

באופן אישי, חצי ממשפחתי היא מצרית. כולנו כאן כך. יותר משלושים משפחות בעזה מכונות אל-מצרי (ממצריים). אחים, חצי מהפלסטיים הם מצרים, והחצי השני הם סעודיים.

מי הם הפלסטינים? יש לנו משפחות רבות המכונות אל-מצרי, ששורשיהם מצריים. מצריים! הם הגיעו מאלכסנדריה, מקהיר, מדומיטה, מהצפון, מאסואן וממצריים העליונה. אנו מצריים. אנו ערבים. אנו מוסלמים. אנחנו חלק בלתי נפרד מכם."

 

בנושא הזה הרחיב יורם אטינגר במאמר שפורסם לאחרונה ב "האומה", (אביב ה'תשע"ב, מרץ 2012, גיליון 185)

 

בעוד שמרבית הפלשתינים הם ערבים-מוסלמים, הרי שמקור השם פלשתינה – שנועד לסייע לאימפריה הרומית למחוק את העם היהודי ואת ארץ יהודה מספרי ההיסטוריה – הוא בפלשת שתושביה, הפלישתים, הגיעו מהאיים האיגאים ומפניקיה.

בעוד שהערבים-מוסלמים הגיעו לארץ ישראל במאה השביעית לספירה, הרי שהפלישתים גורשו מיוון ב-1300 לפני הספירה והתיישבו בשפלת החוף של ארץ ישראל ב-1200 לפני הספירה.

פלשתינה לא הייתה מעולם ישות בעלת זהות מדינית, גיאוגרפית, תרבותית, לאומית ייחודית. פלשתינה הייתה תמיד חלק מישות רחבה יותר ותושביה לא ראו עצמם כבעלי זהות עצמאית, אלא כערבים, מוסלמים, עותומאניים או סורים. ההיסטוריון הערבי רב המוניטין, ג'ורג' אנטוניוס, תחם את תחומי פלשתינה ב-1939 כחלק מסוריה הגדולה, ובמרץ 1974 הכריז חאפז אסאד: "פלשתינה היא חלק יסודי של סוריה הדרומית".  

לעומת זאת, איש השמאל האמריקאי, הפציפיסט, ממייסדי "האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח", ג'והן היינס הולמס, כתב ב-1929  בספרו, Palestine Today and Tomorrow:"זאת הארץ אליה באו היהודים לשקם את מולדתם העתיקה... בכל העולם אין בית ליהודי חוץ מההרים והבארות של ממלכתו הקדומה... בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות... גרד את הקרקע בכל מקום בפלשתינה ותמצא את ישראל... אין שם דרך, מעיין, הר או כפר שאינם מהדהדים שמות יהודיים... ליהודי יש בפלשתינה שליחות נעלה יותר מכלכלה... השליחות היא שיקום ציון וציון היא פלשתינה".

המציאות מלמדת שארץ ישראל מהווה את ערש הזהות היהודית כאלפיים שנה לפני הופעת האסלאם, והקשר בין העם היהודי לאדמתו לא נותק לעולם.

בניגוד לתובנה המקובלת, ערביי יו"ש אינם נמצאים כאן מאז ומקדם, עם פלשתיני לא איבד את אדמתו, מדינה פלשתינית לא הייתה קיימת ואין בסיס ל"טענת השיבה" ולהנחה כאילו היהודים היגרו לארץ ישראל לעומת הערבים שהם כביכול ילידי ארץ ישראל.

רוב הערבים מערבית לירדן הם יוצאי חלציהם של מהגרים מוסלמים שהגיעו לאזור בשנים 1947-1845 מסודן, מצרים, לבנון וסוריה, וגם מעיראק, סעודיה, בחריין, תימן, לוב, מרוקו, בוסניה, קווקז, הודו, אפגניסטן, בלוצ'יסטן, קורדיסטן וטורקמניסטן.

פועלים ערבים יובאו – במיוחד ממצרים, סוריה ולבנון - ע"י האימפריה העותומנית והמנדט הבריטי להקמת תשתיות כגון נמל חיפה; מסילות הברזל חיפה-קנטרה, חיפה-אדרעי (1905), חיפה-שכם (1914) וירושלים-יפו (1892); מתקני צבא, דרכים, מחצבות, יבוש ביצות, וכו'. מהגרים ערביים היגרו לאזור גם כדי ליהנות מהצמיחה הכלכלית שבאה בעקבות העלייה היהודית השנתית מ-1882.  האוכלוסייה הערבית של חיפה זינקה מ-6,000 בשנת 1880 ל-80,000 ב-1919, כתוצאה מהגירת עובדים זרים, הכיבוש הבריטי והתיישבות יהודית ששדרגה את תשתיות התעסוקה. מלחמת העולם השנייה האיצה את הגירת הערבים לפלשתינה לעבודות תשתית של הצבא הבריטי.

לפי דו"ח וועדת פיל הבריטית מ-1937 (Palestine Betrayed, פרופ' אפרים קארש, הוצאה לאור אוניברסיטת ייל, 2010, עמ' 12): "הגידול באוכלוסייה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירוניים המושפעים ע"י הפיתוח היהודי.  השוואת מפקדי האוכלוסין של 1922 ו-1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו37% בירושלים, לעומת 7% בלבד בשכם וחברון וירידה של 2% בעזה."

האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה זינקה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי הגירה מסיביים, ולמרות עזיבתם של ערבים רבים עקב האלימות הבין-ערבית מערבית לירדן.

הכיבוש המצרי (עד סוריה) ע"י מוחמד עלי בשנים 1840-1831 הביא בעקבותיו זרם של מהגרים מסודן ומצרים שהתיישבו בין עזה לטול-כרם ועד לעמק החולה. הם פגשו כאן אלפי מהגרים מצריים שברחו לעכו כדי להשתמט משרות צבאי. מהגרים ממצרים זוהו בבית שאן, עכו, חדרה, נתניה ויפו ב-1865 ע"י הגיאוגרף הבריטי הנודע, H.B. Tristram בעמוד 495 בספרו: Land of Israel journal of travels in Palestine.

שכונות של מהגרים מצריים ביפו, כגון שייך מוניס (רמת אביב), אבו-כביר, סומייל, סלמה ופג'ה תועדו ע"י ה-British Palestine Exploration Fund, וב-1917 היו ביפו מוסלמים מ-25 מדינות,  כולל איראן, אפגניסטן, הודו ובלוצ'יסטן. מהגרים מצריים התיישבו גם בטייבה, קלנסוואה, כפר קאסם, ערה וערערה. ב-1908 התיישבה ביפו הגירה תימנית. מהגרים מהחורן כיכבו בנמלי יפו וחיפה. 

"36,000-30,000 מהגרים סוריים (חורנים) הגיעו לפלשתינה בחודשים האחרונים" דיווח היומון הסורי, La Syrie, ב-12 לאוגוסט 1934. איז א-דין אל-קאסם, מנהיג טרור אנטי-בריטי ויהודי בשנות ה-20 וה-30 וסמל הטרור החמאסי, היה מהגר סורי וכך גם סעיד אל-עז ממנהיגי פרעות 1939-36 וקאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי".

מהגרים מלוב התיישבו בגדרה, אלג'יראים התיישבו בצפת ובטבריה לצד סורים, ירדנים ובדווים, וצ'רקסים, בוסניים, תימנים, טורקמניסטנים ומהגרים מוסלמים נוספים התיישבו מערבית לירדן.

מספר רב של פליטי 1948 חזרו למשפחותיהם במצרים, סוריה, לבנון וירדן, כפי שעשו ערבים רבים בתקופת הפרעות 1936-39.

ב-1869 כתב מרק טווין ב"מסע תענוגות לארץ הקודש" ("הוצאת בית לוינסןן, 1972, עמ' 162-3, 188): "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו [פלשתינה] ראויה לכתר האליפות.  הגבעות קרחות.... העמקים הם מדבריות.... ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים.... זוהי ארץ שממון, חוסר-תוחלת ושברון-לב.... שמח הייתי לו יכולתי לראות את שולי הירדן באביב, ואת שכם, עמק יזרעאל, איילון וגבולות הגליל – אולם גם אז יראו מקומות אלה כגנים פעוטים שנזרעו זעיר שם וזעיר שם ברחבי ישימון שאין לו קץ.... ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה.... אין שום דבר צומח זולת עשבים שוטים.... נצרת עיר שכוחת-אל. סביב מעברות הירדן שבהן נכנסו שבטי ישראל לארץ היעודה, אינך מוצא אלא מחנה עלוב של בדואי-מדבר מגוחכים.  יריחו המקוללת היא תל חורבות מפורר, ממש כפי שהותיר אותה יהושע במופתיו לפני למעלה משלושת אלפים שנים.  בית-לחם ובית-ענייה, על דלותן ושיפלן.... אף ירושלים הנודעת איבדה את כל גדולתה העתיקה והפכה לכפר חלכאים.... ים הגליל המפורסם...שממה ודממה. כפר נחום הוא תל חורבות.... שוממה ומכוערת.... הייתכן כי קללת-שמים תנווה ארץ?.... הגדרת המסע כמסע התענוגות הגדול לארץ הקודש הייתה מוטעית.  ראוי היה הרבה יותר לפרסמו כ"מסע הלוויה הגדול לארץ הקודש". 

ג'ואן פיטרס מצטטת בספרה, "מאז ומקדם" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1988) - שנכתב בהתייעצויות עם החוקרים המובילים של המזרח התיכון – הפרופסורים פי. ג'יי. ואטיקיוטיס, אלי כדורי וברנרד לואיס, ובסיוע ההיסטוריון מרטין גילברט והפרופסורים פרד גוטהייל ווולטר לאקייר – את ההיסטוריון האמריקאי, הרמן ווס, שכתב ב-1953: "ב-1250 השנים שבין הכיבוש הערבי במאה השביעית לבין ניצני שיבתם של היהודים בשנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה ארץ ישראל שוממה, מערכות התעלות וההשקאה מימי-קדם נהרסו, והפוריות הנפלאה שעליה סיפר התנ"ך הייתה למדבר ישימון.... בימי קיסרותם העותומאנית של התורכים הוסיפה הארץ להידלדל" (עמ' 161). ב-1590 דיווחה "הקרן [הבריטית] לחקירת ארץ ישראל": "אין מה לראות שם [בירושלים] מלבד קצת מהחומות העתיקות וכל השאר דומה לחלקת אדמה מבאישה" (עמ' 161).   

"מאז ומקדם" מתעד הגירה ערבית לארץ ישראל – שהואצה בעקבות העלייה היהודית.  לדוגמא, ב-1939 כתב הנשיא רוזבלט למזכיר המדינה האמריקאי ש"מאז 1921עלתה הגירת הערבים לארץ ישראל במידה עצומה על העלייה היהודית (עמ' 376)".  "אבראהים פחה, הכובש המצרי, השאיר אחריו מושבות קבע של מהגרים מצרים בבית שאן, שכם, עכו ויפו, שבה התיישבו כחמש מאות משפחות של חיילים מצרים והקימו שכונה חדשה.... הודות לתגבורת זאת ולהתיישבות היהודית, שראשיתה ב-1830, החלה יפו לגדול.... חלק גדול מן הישוב המוסלמי שנשאר בארץ ישראל היה ישוב של מעבר, כמו שאמר השריף חוסיין...(עמ' 171-2)".  ב-1878 נכנסו לארץ ישראל צ'רקסים, אלג'יראים, מצרים, דרוזים, תורכים, כורדים, בוסניאקים ואחרים.... לפחות 25% מ-141,000 המוסלמים בארץ ישראל ב-1882 היו חדשים בארץ, או יוצאי חלציהם של אלו שהגיעו אחרי הכיבוש המצרי מ-1831.... ב-1858 דיווח הקונסול הבריטי, ג'יימס פיין, שהמוסלמים בירושלים מונים בדוחק יותר מרבע מהאוכלוסייה [היהודים מהווים רוב יחסי מ-1850 ורןב מוחלט מא-1880].... (עמ' 196-7).

"לפי מפקד ארץ ישראל ה-1931 היו לפחות 23 לשונות בקרב המוסלמים.... הלא-יהודים מנו לפחות 24 ארצות – מלבד אירופה ואמריקה – כמקומות הולדת... כגון סוריה, ירדן, מצרים, סעודיה, עיראק, תימן, פרס, כורדיסטן, תורכיה, אסיה התיכונה, אפגניסטן, הודו, אלג'יריה, מרוקו, לוב, תוניסיה, בוסניה, אלבניה, ועוד  (עמ' 224-6)....   

ג'ואן פיטרס (שם) מתעדת גם את מלחמת המנדט הבריטי בעלייה היהודית ועידודה את ההגירה הערבית לארץ ישראל.  למשל, ב-1926 אמר הממונה הבריטי על הנפקת אשרות כניסה: "מוסכם שפליטים הנראים כסורים, לבנונים או פלשתינאים יורשו להיכנס לארץ ישראל ללא דרכון או אשרה" (עמ' 262). "הספר הלבן" מ-1930 העניק זכות רכישת קרקע לערבים ולא ליהודים, והגביל עליית יהודים עד לשיפור הדמוגרפיה הערבית (עמ' 291). ב-1940 הורה הנציב העליון הבריטי לוודא שאין יהודים בין החיילים הפולנים שהגיעו לארץ ישראל, למרות שהיהודים תמכו במלחמה בנאצים ואילו הערבים תמכו בנאצים (עמ' 336-338)....  

פיטרס מוכיחה שהתביעה ללאומיות פלשתינית מבוססת על שיכתוב ההיסטוריה והסתה אלימה נגד העם היהודי, ולכן "אינה ראויה ליחס של כבוד", ואסור שתהיה תרוץ להשמדת המדינה היהודית היחידה בעולם.... בשם ההומניטאריות חינכו את הפליטים הערבים להאמין כי ההיסטוריה הכוזבת היא אמת.  הם סבורים כי 'חלומם' על 'זהות' יכול להתגשם רק במחיר חורבנו של עם.... הסילוף הערבי מאריך את מפח-נפשם של הפליטים ומחזק – ונועד להצדיק – את הטרור הערבי, אפילו נגד ערבים" (עמ' 385-37).

אריה אבנרי קובע בספרו, ההתיישבות היהודית וטענת הנישול ("הוצאת הקיבוץ המאוחד", 1980, תרגום ממהדורה אנגלית): "היו הרבה מקרים שכיבוש הוביל ליצירת ישות לאומית. אילו הכיבוש הערבי בארץ ישראל היה מביא לגיבוש ישות לאומית ערבית – גם אם מעוטת אוכלוסין – היה קשה להפריך את טענת הערבים להמשכיות היסטורית בפלשתינה. אך זה לא המקרה. הערבים שהתגוררו בארץ לפני 100 שנים, עם תחילת ההתיישבות היהודית, היו מספר קטן שנשאר מאוכלוסייה ערבית רבת-תהפוכות, כתוצאה מסכסוכים פנימיים...שמנעו מהערבים להכות שורשים" (עמ' 13-11).  ב-1554 היו בארץ ישראל 205,000 מוסלמים, נוצרים ויהודים. ב-1800 מנתה האוכלוסייה 275,000 איש. אוכלוסיית פלשתינה עברה תהפוכות עקב מלחמת נפוליאון (1799), הכיבוש המצרי (1840-1831), דיכוי מרידות, נסיגות הכובשים, רעש אדמה (1837), מחלות, משברים כלכליים, ועוד.

הטענה הערבית לקיום עם ערבי בפלשתינה מאז ומקדם, והניסיון לערער את הזכות המוסרית, היסטורית וגיאוגרפית, לריבונות יהודית על ארץ ישראל, מזינים את השנאה והטרור הערביים, מהווים מכשול מרכזי לשלום, מנציחים מלחמה, מרחיקים שלום ומנותקים מהמציאות.

 

עבור לתוכן העמוד