כ"ט בנובמבר – לא מה שחשבת

29/11/2011
הגדל

 

החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, זוכה למעמד מיוחד בתודעה הציבורית. כפי שמקובל לחשוב, החלטה זו היא הבסיס המשפטי שמצדיק את קיומה של המדינה בין האומות.

 

מכיוון שהחלטה זו קבעה כי יש לחלק את הארץ בין תושביה היהודים לתושביה הערבים, נתפסת ההחלטה גם כבסיס העקרוני לרעיונות שונים של חלוקה ופשרה על שטחי המדינה, בכדי לעמוד בתנאים אותם קבע האו"ם. לפי התפיסה הרווחת מכיוון שהמדינה הוקמה על ידי האו"ם, האו"ם יכול גם לבטל אותה.

 

אלא שתפיסה זו אינה מדויקת. לא רק שהחלטת החלוקה אינה מחייבת את מדינת ישראל, אלא שהיא כלל לא הבסיס החוקי לקיומה של המדינה.

 

החלטת החלוקה, שהיא החלטה מס' 181 של העצרת הכללית של האו"ם, הנה למעשה המלצה, אשר תקפה מבוסס על הסכמתם של שני הצדדים. ואולם, בעוד שישראל קיבלה החלטה זו בחפץ לב, נציגי הערבים התנגדו לה בתוקף ופתחו בהתקפות על היישוב היהודי, שהתפתחו למלחמת העצמאות. ההחלטה נותרה אפוא לא מחייבת, ולפיכך אינה הבסיס להצדקת קיומה של ישראל.

 

"כינונה של מדינת ישראל איננו שאוב , מבחינה משפטית , מתוכנית החלוקה , אלא נשען (כמרבית המדינות בעולם) על העמידה על זכותו לעצמאות של עמה ושל ממשלתה , על הצידוק המלא שיש לעצמאות זו להתגונן בכוח הנשק נגד כל מתקפה מצדן של מדינות אחרות ועל הכינון של ממשל תקין בשטח הנמצא בשליטתה היציבה... "[1]

 

אז מה כן?

 

המסמך החשוב שעליו מבוססת ההכרה הבין-לאומית בזכות קיומה של מדינת ישראל, הוא  המנדט על ארץ ישראל שהוענק לבריטניה בשנת 1922. כתב המנדט, המעניק לבריטניה את הסמכויות לניהול הטריטוריה של ארץ ישראל, קובע כי מטרתו לשמש ל :

 

"הגשמת ההצהרה שניתנה לכתחילה …מטעם הממשלה הבריטית...לטובת הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

 

ואילו התחייבות זו, כך נקבע, לא נעשתה רק בשל רצונם הטוב של הבריטים אלא מתוך :

 

"הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלסטיין ולהצדקת בנייתו מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו..." (המבוא לכתב המנדט, סע' 4)

 

מסמך זה מבטא הסכמה גורפת של מדינות העולם, והוא בעל משמעות מחייבת על פי החוק הבינלאומי.

המסמך קובע כי קיומה של מדינת ישראל מוצדק מכוח ההיסטוריה ארוכת הימים של הקשר בין העם היהודי לארצו, ולא על בסיס החלטה זו או אחרת של אומות העולם.

עוד קובע המסמך, כי זכות זו חלה על כל שטחה של ארץ ישראל, אשר אף כללה בתחילה את שטחי עבר-הירדן, שהיום נכללים בממלכה הירדנית.

 

כך, בעוד שהחלטה החלוקה התבססה על ניסיון להציע פשרה תוך וויתור על הדיון בשאלת הזכויות והצדק ההיסטורי, הרי שכתב המנדט נוקט באסטרטגיה הפוכה ומבקש להעלות שאלות אלו לראש סדר היום המדיני, ולגזור מתוכן את הקמתן של מדינות.

 

הצעת החלוקה של כט' בנובמבר היא למעשה הצעה ליישום זכותנו על הארץ שלא באה לידי מעשה, אולם ההסכמה של העם היהודי לקבלה יחד עם השמחה שפרצה בארץ מוכחים את הרצון העז של אנשי הישוב להקים כאן מדינה.

מול הסירוב הבוטה של הערבים, הסכמה ורצון זה מהווים יסוד מוסרי חזק ותשתית איתנה להקמתה של מדינת ישראל.

 

בימים אלו, כאשר אחרוני רעיונות החלוקה דועכים במהירות, יש צורך אקוטי בחזרה לסוגיות התשתית של הזכויות ההיסטוריות. כאשר שיטת הפשרה והדיאלוג נתקלת שוב ושוב בחומות בצורות של סרבנות אלימה, השיבה לעקרונות הצדק וזכויות הלאום, עשויה להתברר כדבר בעיתו.



[1] Julius stone, "Israel and Palestine, Assault on the Law of Nations,Baltimore The John Hopkins University Press, 1981.

עבור לתוכן העמוד