• מדיה לדוגמא

אחריות - מחויבות - סמכות - ריבונות

11/07/2018
חן-לי פינצ'בסקי (הגדל)
חן-לי פינצ'בסקי

כשהעליתי את הרעיון "האפיקורסי" שישראל תיקח אחריות מחודשת על אזורי A ו-B ביהודה ושומרון ועל רצועת עזה, לא מצאתי לכך התלהבות רבה אפילו בקרב אנשים מן הימין. האם פירוש הדבר שגם הימין מוכן לחלק את הארץ – ולו לאורך הקווים האלה? אם כן, מה נשאר מבסיסו הרעיוני?

אך לא רק האידיאולוגיה, גם המציאות פוסלת כל הניסיון להתחמק מן האחריות המתחייבת מזכותנו על הארץ, כל הארץ. המציאות מדברת אלינו בטילים, במנהרות, בצעדות מאיימות, בשדות בוערים, בטרור, ברצח אופי המדינה בעולם, בשנאה רצחנית מן הגן ועד לאוניברסיטה. כל אלה אמורים להזכיר לנו ללא הרף את כישלון שני הניסיונות שנעשו לחלק את הארץ: תהליך אוסלו והגירוש העצמי מעזה וצפון השומרון. יום יבוא ולא יהיה מנוס מן השאלה: "קוו וודיס", לאן אתה הולך?

מחשבה בכיוון הנכון השמיע לאחרונה השר לשעבר גדעון סער, שקרא לשוב אל מושג שבעבר היה מובן מאליו, עד שבא השמאל והשליך אותו למחסן הגרוטאות: ניצחון, שקווי המתאר שלו הם נטישת אוסלו ובמקום "שתי מדינות" - אוטונומיה ערבית עם זיקה לירדן, סיפוח אזור C והיישובים היהודים, בנייה מאסיבית.

בכנס השנתי מטעם "פרויקט הניצחון הישראלי" הוסיף ח"כ אברהם נגוסה אלמנט חשוב: "שורש הסכסוך אינו באדמה או בגבולות אלא במאבק אידיאולוגי ... בלי הכרה פלסטינית בניצחון הישראלי ובמציאות של המדינה הישראלית המשגשגת – אף תהליך של משא ומתן לא יביא לשלום. קודם הכרה ולאחר מכן שלום".

כלומר, ביטוי פיסי בלבד של הניצחון, כולל הצעדים הנכונים שמנה גדעון סער, לא יביא את הפתרון אם לא יתרחש אצל המנוצח שינוי בהלוך הרוח, באידיאולוגיה. בלעדיו, כל ניצחון ישמש כמבוא ל'סיבוב' חדש. דוגמה טובה היא "גרמניה האחרת", ששתי הגרמניות שקדמו לה גילו שאיפה פנאטית לכיבושים על רקע לאומני-אידיאולוגי.

לאחר תבוסת גרמניה הקיסרית במלחמת העולם הראשונה, גזרו עליה המעצמות המנצחות את "פרדיגמת הניצחון": קרעו ממנה חבלי ארץ, פרקו את נשקה, כפו עליה פיצויי ענק ודמוקרטיה חוקתית לדוגמה. למרות זאת, קם לאחר 21 שנים קצרות משטר מפלצתי, נורא לאין ערוך. אבל בזאת הפעם, אחרי שחוללה מלחמה נוראה שכמוה לא ראתה האנושות, קמה גרמניה חדשה בעלת פני אנוש, שהכירה בפומבי בפשעי העבר ולקחה עליהם אחריות.

איך קרה הפלא הזה?

הדמוקרטיה הגרמנית החדשה נאכפה על העם הגרמני על ידי שלטונות הכיבוש הצבאי בכפייה. לא ראו טעם לשאול גרמנים מורעלים ושטופי מוח ל"רצונם הדמוקרטי", כי מה היה בראשם זולת מה שהיטלר הכניס לתוכו? אלא, תחילה השמידו המנצחים את הספרות וכל חומר אחר נגוע בנאציזם, הוציאו אל מחוץ לחוק כל סמל נאצי, ועל כל גילוי של אהדה או הזדהות עם העבר הנאצי הענישו בחומרה. הדור החדש כבר הכיר רק ספרי לימוד, עיתונים, שידורי רדיו - עולם ערכים – בעלי אופי מערבי, סובלני, דמוקרטי. לא נס היה כאן, כי אם הסקת מסקנות הגיונית, עד הסוף.

הרוצה לדעת היכן טעינו אנחנו, ובגדול, מוזמן להשוות בין נאצים גרמנים לנאצים ערבים, בין צימאון גרמני לדם יהודי ל-"אדבח- אל יהוד" הערבי, בין השאיפה האיסלאמיסטית לכיבוש עולם לשיר הנאצי 'כי היום שייכת לנו גרמניה, ומחר – כל העולם!'. המחלה דומה, אך את התרופה דחינו. נלחמנו "בטרור", אולם טרור, כמו רובה, הוא רק כלי. הורג - מי שמפעיל אותו.

את מפעילי הטרור - במקום להעמיד לדין הכנסנו לארץ, מסרנו להם את מפתחות הר הבית ומערת המכפלה וחילקנו ביניהם תעודות אח"מ. המנצח ישב עם המנוצח למשא ומתן במעמד שווה, עם הנחת פתיחה שתמורת כל דונם שלוקח המנצח מגיע למנוצח דונם מאדמת המנצח. עד מהרה הגיע דור ההמשך של המרצחים המנוצחים למסקנה שהם לא נוצחו כלל, ולהיפך: המנצח הוא זה שנוצח. וכך נזרע זרע הפורענות לדור הבא.

כתנאי קודם לחזרה לשפיות יש לראות במנהיגי הטרור המנוצחים פושעים ברי ענישה ולא "פרטנרים" ועיין ערך וועידת קזבלנקה (1943) שהחליטה לתבוע "כניעה ללא תנאי", ללא "תהליך שלום" עם פושעי המלחמה. אנחנו לעומת זאת הכנסנו לארץ מתוניס את כל הממסד הרצחני של הפת"ח, השלטנו אותו על יהודה ושומרון ומשה דיין קבע למנוצחים כללי משחק שגבלו באבסורד: חרות גמורה להסית נגד ישראל עד לסף של מעשי אלימות, ולהיעצר רק שם. זאת, למרות שדיין הכיר היטב את הפתגם הפת"חיסטי 'המילה מכוונת את הרובה'.

וכאשר המדיניות היא עקומה, התוצאה גובלת בגיחוך. האירופאים והאו"ם אינם רואים בנו מנצחים שזכאים לגבות מחיר קרקעי מן התוקפן המנוצח, כי אם "כובשים" המחויבים לדאוג לשלוותם ולרווחתם של הנכבשים. ואכן, כך אנו נוהגים. בעוד הם שופעים איבה ואלימות, אנחנו נותנים פרנסה ל-100,000 מהם, חשמל כמעט חינם, מים גנובים (ועל כן חינם), טיפול רפואי, ואפילו הגנה צבאית למנהיגיהם מפני טרור פנימי. זו אינה 'הושטת לחי' נוצרית, זו תסמונת של מופרעות. מטילים עלינו – ואנחנו מקבלים - אחריות ומחויבות לכל אויבינו המנוצחים, אבל את הסמכות, ולפי "חזון שתי המדינות" גם את הריבונות, אנו מוסרים לאויב המנוצח.

פרדיגמת הניצחון של סער מחייבת הפקדת הסמכות והריבונות בידי ישראל ביתר ייחוד בחבלים הערביים, כי רק שם ניתן לעקור מן השורש את זרעי הפורענות. בכפוף לריבונותנו תחוקק כנסת ישראל לשטחים האלה אוטונומיה - שלטון בית על ענייניהם הפנימיים.

אסיים בדבריו מכמירי הלב של הרב מאיר גולדמינץ שכוונו אל תוך המחנה פנימה: "מי התיר לכם בשם עם ישראל לוותר על שטחי A ו-B שהם חלק מן הארץ שניתנה לאבותינו? ... קחו את הרוח הגדולה שמתוכה צמחה כל ההתיישבות ביש"ע והמשיכו ... כי המטרה המרכזית היא ירושת הארץ, הארץ כולה".

 

המאמר פורסם באתר ערוץ 7

עבור לתוכן העמוד