• מדיה לדוגמא

החלום לא תם

10/08/2016
החלום לא תם (הגדל)

אחד עשר שנים עברו מאז עקרו אותנו מבתינו בחבל עזה ועדיין לא השתקמנו. עדין 180 משפחות (מתוך 1,800) לא נכנסו לבתי קבע ומתוכן 3 קהילות (כרמי קטיף באמציה, שבי דרום בניר עקיבא ונווה ים) ועוד עשרות משפחות שכל אחת תקועה בסיפור המורכב שלה. חלק ניכר מהקהילות עוד לא הצליחו לבנות את בתי הכנסת שלהן – יש חוסר בתקציב והבירוקרטיה שוחקת ומאריכה את הדרך. אבל יש צלקת גדולה יותר, שכל כסף או פתרון בירוקראטי לא נוגעים אליה. הצלקת העמוקה ביותר שיש בליבו של כמעט כל מגורש היא תחושת התלישות – בשום מקום אנחנו לא מרגישים באמת בבית. בנינו ברוך ה' בתים יפים וישובים לתפארת, הפרחנו את שממות חלוצה וחבל לכיש, חיזקנו את הר חברון, בקעת הירדן ורמת הגולן, יצרנו גרעינים חזקים בין אשדוד לאשקלון בחולות ניצנים ובין גדרה לקריית מלאכי בנחל שורק, אבל בשום מקום אנחנו לא באמת מרגישים בבית. רבים מאתנו לאחר שנכנסו לבתים החדשים חשו תחושת מועקה גדולה – זה בית יפה מאוד, ואולי אפילו יפה וגדול יותר מהבית שהיה שם, אבל זה לא "הבית".

לראשונה, אנחנו לא רק מבינים אלא גם מרגישים את צער השכינה, אמנם ארץ ישראל נגאלת ונבנית יותר מכל דורות העבר של עם ישראל, אבל העיקר חסר. הלב – בית המקדש - עדין לא נבנה. האם זה הזוי לחלום, להתפלל ולכסוף לבניין בית המקדש? יש שיגידו היום שזה מה שמסכן את "יציבות המזרח התיכון" – האזור הכי פחות יציב בעולם בלי שום קשר ישיר אלינו. אבל אנחנו מתעקשים להמשיך לחלום ולשאוף שזה יקרה. עם ישראל ממשיך תמיד לחלום לחזור "הביתה".

לא ייתכן שאדמת חבל עזה שהראתה לנו את פניה היפות במשך 35 שנות התיישבות תהיה שוממה, נתונה בידי מרצחים, ואנחנו נשב בחיבוק ידיים בתחושה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הגיע הזמן לזעוק בקול: "אנחנו רוצים הביתה". לא, זה לא יקרה היום וכנראה גם לא מחר, אבל אם לא נאמר את זה היום בקול זה כנראה גם לא יקרה מחרתיים. האומץ לחלום בקול ולהביט שנים קדימה הוא שהניע את ראשוני החלוצים לעלות וליישב את הארץ, הוא שהניע את ראשוני המתיישבים במפעל ההתיישבות המפואר של יש"ע והוא הכוח היחיד שיגרום לנו להיות שותפים למהלך האלוקי כשזה יקרה. דווקא היום בדור האינסטנט המעשי כל כך, צריך לחזור ולהתבונן בכל מהלך דרך משקפיים של חזון, מצד אחד חייבים את "ראשו מגיע השמימה" ויחד עם זה אי אפשר שזה יקרה בלי ה-"מוצב ארצה". השילוב של המבט הרחוק עם המהלכים הטקטיים הקרובים הוא השילוב הנכון, זהו מבט "ריאל-אמוני", שבלעדיו אי אפשר להבין ולהשתלב בדור הזה במזרח התיכון. מסביבנו מתרחשים מהלכים הזויים בקצב מסחרר, שגם המבריקים שבקציני אמ"ן לא מצליחים לחזות, ואילו אנשי אמונה לא מופתעים מהם כלל. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" – בדור הזה חייבים לחלום!

תנועת "הביתה" קמה מתוך ועד מתיישבי גוש קטיף כדי להעלות את התודעה של החזרה לחבל עזה. ברור לנו שהדרך חזרה הביתה היא דרך ארוכה העוברת דרך הלבבות של עם ישראל ורק תהליך ממושך של חינוך והסברה יכול לשנות את דעת הקהל ביחס לחבל עזה, ממקום שנחשב כקללה "לך לעזה...", נהפוך אותו למקום הראשון ממנו ניתן ללמוד לכסוף לכל ארץ ישראל עד "תכלית הכוסף". החל מעתה יוכל כל יהודי לבחור לו נקודת תצפית סביב חבל עזה, כבני כפר עציון בשעתו, לצפות אל האופק – אל העתיד. במקביל, צצים להם גרעיני התיישבות של חבר'ה צעירים שממתינים ליום פקודה כדי לארוז את מטלטליהם ולעלות מחדש אל הישובים המתחדשים. אנו מאמינים שמלמעלה מתבונן הקב"ה בקורת רוח ומחייך על הבנים ששוב קוראים בקול "טובה הארץ מאד מאד" – עם ישראל עוד ישוב הביתה.

 

עבור לתוכן העמוד