• מדיה לדוגמא

פחד במה

29/04/2015
פחד במה (הגדל)

בואו נדמיין: עיריית ניו-יורק תממן הצגת תיאטרון שכתב חבר באל קעידה שהיה שותף בהפלת מגדלי התאומים. ממשלת צרפת תתקצב כתיבת ספר זיכרונות של אחד המחבלים שטבח בחברי מערכת 'שארלי הבדו'. או בעצם למה ללכת רחוק? משרד התרבות והספורט יממן וייתן במה להצגה פרי עטו של מחבל יהודי או רוצח ראש ממשלה. ניתן רק לדמיין את השערורייה הציבורית שהייתה פורצת. אין כלי תקשורת שלא היה מעלה על המוקד את מי שאישר את התקציב. אז אפשר להפסיק לדמיין. מערכה ציבורית שעל פניו הייתה צריכה לקבל רוח גבית מקיר לקיר, נתקלת בתגובות עמומות וחוסר לקיחת אחריות. השבוע בישעמדה – על הצגה נוראית שעולה בתיאטרון "אל מידאן" בחיפה, בשם "חופש האומנות", ומבזה את זכרונו של ישראלי שנרצח בפיגוע.

בקיץ 1984 יצא משה תמם הי"ד לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, בשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית-ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו. כעבור ארבעה ימים,  בי"ב באב תשמ"ד, נמצאה גופתו וסימני חבלה בראשו. בחזהו היה נקב של כדור חודר. חקירת המשטרה הצבאית וכוחות-הביטחון העלתה שמשה נחטף ונרצח בידי מחבלים תושבי המדינה מבקה-אל-גרביה. בן 19 היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

שלושה עשורים מאוחר יותר, מעלה תיאטרון "אל-מידאן" הצגה בשם "הזמן המקביל" שכתב מפקד חוליית הרוצחים של תמם, וואליד דקה, בין כותלי בית הכלא הישראלי. "אל-מידאן" הוא תיאטרון ערבי הפועל בחיפה וממומן, בין השאר, מכסף שמעבירים משרד התרבות ועיריית חיפה. על ההזמנה לאירוע חתומים האגודה למען האסירים, עמותת "פלסטינייאת", קואליציית נשים לשלום, הוועד הישראלי למען האסירים הפלסטינים ותיאטרון "אל-מידאן".

האם ממשלת ישראל ניצבת בחזית המאבק נגד ההצגה הנוראה? לא. את המחאה נגד האיוולת המוסרית הזו מנהלים בני משפחת תמם בעצמם, בגיבוי תנועת 'אם תרצו' וארגון אלמגור. התגובות הקרירות והמתחמקות של משרד התרבות ועיריית חיפה לתקשורת ולמי שפנה בעניין, הן אולי הסיפור הכואב יותר. עיריית חיפה הפנתה את האשמה למשרד התרבות והגיבה "אין לנו כל שליטה על תכני התיאטרון הזה או על כל תיאטרון אחר, שכן העירייה היא אינה קומיסרית של תרבות אפילו אם אלה לא ראויים לבמה". במשרד התרבות מסרו כי הם תומכים "בלמעלה מ-800 גופים ומוסדות תרבות בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק. המשרד אינו שותף לתכני הפעילות שמתקיימת בגופים הנתמכים ואינו רשאי להתערב גם במקרים שהוא אינו מסכים עם החלטות ניהוליות שמתקבלות בהם או בתוכן אמנותי המוצג בהם".

האם מרוב תרבות, איבדנו את התרבות לגמרי? איבדנו את ההיגיון הבריא והפשוט? אזל מהמלאי הרגש שאמור לבעבע בכל אדם שיש לו לב? הכל "קריטריונים", "בהתאם לחוק", "לא מתערבים בהחלטות ניהוליות"?

במדינת ישראל, בכל השרשרת הארוכה של העברת הכספים, בין כל הפקידים ונבחרי הציבור לא היה אפילו אחד, אחד שצלצל בפעמון, הציב קו אדום ואמר 'רבותי, לא יכול להיות שאנחנו מממנים בכספי המיסים של אזרחי המדינה הצגה שכתב רוצח של חייל'.

שבוע אחרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה במהלכו ראשי המדינה קראו שוב ושוב לכבד את זכרם של הנופלים על הגנת העם והארץ, פוגעים כולנו במשפחות השכולות, בשם "חופש התרבות".

בבחינת ה"עשה טוב" חשוב להגיד: אם פריחת המכינות הקדם צבאיות נשאה עמה קצינים רבים שמשפיעים היום על אופי הצבא, ואם קריאתו של אורי אורבך ז"ל "הטובים לתקשורת" הניעה מהלך עיתונאי אדיר שניתן להרגיש, הגיעה כנראה העת לקרוא: "הטובים לתרבות". המאבק התודעתי על פניה של מדינת ישראל נקבע לא מעט בשדה התרבותי. למדינת ישראל דרושים יוצרים במגוון תחומי התרבות על מנת להכניס עוד תוכן ציוני, ערכי ויהודי שיהווה תשובת משקל ראויה לשלל היצירות הפוסט ציוניות המציפות את שדה התרבות הישראלי.

 

עבור לתוכן העמוד