• מדיה לדוגמא

בימים ההם, במקום הזה

17/12/2014
בימים ההם, במקום הזה (הגדל)

מאבקם של החשמונאים על עצמאות ישראל, על השליטה בגב ההר, על הזכות להאמין ולהילחם על הערכים והאדמה הזו – הוא מאבק מתמשך שלכולנו חלק בו. חלוצי יש"ע אשר הרימו את נס מפעל ההתיישבות שבין הים לירדן, הם המכבים שלנו, החלוצים שהלכו לפני המחנה. בגשם החורפי, ובשמש הקיצית, סירבו המתנחלים להיכנע. באמונה יוקדת, ובחזון תקיף הראו לנו את הדרך קדימה ועלינו רק לפקוח אוזניים ולשמוע אותם קוראים לנו: מי לה' – אליי.

זה מתחיל בגיאוגרפיה. אולי לא רבים יודעים, אבל עיקרו של מרד בית חשמונאי לא היה באזור מודיעין של היום אלא בעיקר באזור בנימין והשומרון. קרב המכבים הראשון נגד אפולוניוס, התרחש במעלה לבונה, קרוב מאוד לתל שילה. בטלמון שבחבל בנימין ניתן למצוא את אתר 'גבעת היקבים' - כפר ישראלי מתקופת המקרא ובו שרידים מתקופה זו ואילך, כולל תקופת החשמונאים. במקום ניתן למצוא לא פחות מ-31 יקבים תת קרקעיים שהונגשו לסיורים תוך שילוט המקום.

גם בתחום המספרי, של "מעטים מול רבים", אפשר למצוא קווי דמיון ברורים בין הימים ההם והזמן הזה. אמנם ההתיישבות המתחדשת ביש"ע של עשרות השנים האחרונות אינה מול שלטון זר או רשע, אלא מול נבחרי העם היהודי ששב לארצו אחרי 2000 שנות גלות. ובכל זאת, לא ממשלת ישראל היא זו שסחפה את ההמונים אל מפעל ההתיישבות. היו אלה מתי מעט, מכבים שבדורנו, שהרגישו ש"הגיע זמן גאולתכם" והניפו את דגל ההיאחזות בקרקע. אף בתוך הזרם הדתי-לאומי היו שזיהו סממנים של "שיגעון" במאבקם של חלוצי ההתיישבות ביש"ע. "המרד" לא היה פשוט. המרד באכזבה שאחרי מלחמת יום כיפור, בהנהגה שלא הבינה מה יש לחפש שם והתקשורת שכבר אז שמה את המתיישבים ללעג וקלס. אבל באומץ רב הם הלכו ורבו והתעצמו במאוד מאוד.

כמו כל התחלה, התנאים היו קשים, ומחסומים נערמו בקצב מסחרר מכל כיוון. עוד עלייה שנכשלה, ועוד אחת ועוד אחת וכל אדם בר-דעת קרוב היה להתייאש. אבל אנשי אמונה ומעשה שליבם מכוון לגודל המעמד של גאולת הקרקע הישראלית והחיבור אליה לאחר שנים רבות כל כך - לא נרתעים.  הנרות הקטנים שהדליקו בתחנת הרכבת בסבסטיה או בכפר עציון הפכו לתנועה אדירה שהביאה, מעבר לבנייה ותשתיות חסרות תקדים בכל קנה מידה, לשיח אחר. שיח עמוק יותר, שורשי יותר, מחובר הרבה יותר לזהות היהודית של כל אחד. זו הייתה שפה לא ''ריאלסטית", לא כזו שרואה את המציאות של כמה קראוונים או אוהלים אלא מסוגלת להאמין שפה עוד יהיה יישוב עם מאות משפחות, בית ספר, ישיבה ומיני מרקט.

המאבק על ארץ ישראל נשזר לאורך אלפי שנים, והוא רחוק מלהסתיים. ההתיישבות עדיין עומדת במבחנים רבים. הקפאה, טרור, לחץ בינלאומי, דה לגיטמציה תקשורתית, ועוד. לצד ההצלחות הרבות - הרוחניות והפיזיות - לא קשה להרגיש כמו משפחת חשמונאי שעמדה בפרץ ובגבורה עילאית קראה את קריאת "מי לה' אלי" והרימה את נס המרד מתוך אמונה יוקדת. נעמי שמר זכרונה לברכה כתבה מנקודת מבטה על אותו "איש מוזר" שפגשה, ששב ואומר "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" ואחריו באים מאות ואלפים. לא קל להיות "איש מוזר" ובד"כ גם מאוד מכביד וקשה.

אך רוח האמונה מתחזקת כאשר אנו שבים וחוזרים על דבריו המרוממים של שמעון החשמונאי מספר המקבים לשליחו של אנטיוכוס השביעי שטען כי שמעון כבש את יפו וגזר מידיו: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש זרים מָשָׁלְנוּ, כי אם נחלת אבותינו אשר נכבשה בעת מן העתים בלא משפט, וכאשר היה לאל ידינו השיבונו אותה לנו".

עבור לתוכן העמוד