• מדיה לדוגמא

במעמד צד אחד

5/02/2014
במעמד צד אחד (הגדל)

הוא אמנם משמש רשמית כשליחו של הנשיא אובמה למשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים, אך למעשה ג'ון קרי הוא לכל היותר מתווך בין הבית הלבן לפלסטינים. ישראל, כך נדמה, בכלל איננה צד בסיפור הזה. איומיו הלא-מרומזים של קרי לעבר ממשלת ישראל מבהירים היטב מי, לטעמו, הוא הצד שצריך לשאת, ומי הוא זה שיידרש לתת. התעלמות בוטה וחסרת אחריות זו מהאינטרסים החיוניים של ישראל לא רק שלא תביא לשלום, אלא מנוגדת לחלוטין לגישה האמריקנית ההיסטורית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. וכשוושינגטון מציבה סימן שאלה על עתידה של ישראל, מה עוד נותר לעולם הערבי לעשות?

 

ג'ון קרי לחוץ. לחוץ מאוד. אם עד עכשיו היה נראה ששר החוץ האמריקני בסך הכל מתקשה להבין את כללי המשחק המיוחדים במזרח התיכון, כעת נראה שהגדרתו כמתווך במשא ומתן פשוט איננה נכונה. קרי לא מתווך בין הפלסטינים לישראל, אלא משמש כשליח עבורם. שליח שמאיים על ישראל במצב ביטחוני רעוע אם לא יכון שלום באזור, ושצופה לה חרם כלכלי שכמותו טרם חוותה. כל קודמיו של קרי בתפקיד, ודאי בדורות האחרונים, ניסו ללחוץ על ישראל לשבת למשא ומתן – אך כולם ידעו: ביטחונה של ישראל והידידות של ארה"ב עמה – הם מעל כל שאיפה ואינטרס אחרים של האמריקנים באזור.

 

גם שרי הממשלה מבינים, סוף סוף, שקרי איננו middleman. הוא לא מתווך בין צדדים ודעות, אלא מייצג בהתנדבות מלאה את אחד מצדדי הסכסוך. השרים, ונתניהו בראשם, התייחסו השבוע לעובדה הנ"ל. "הניסיונות להטיל חרם על ישראל אינם מוסריים, אינם מוצדקים ומעבר לכך - הם לא ישיגו את מטרתם", אמר ראש הממשלה. "הם גורמים לפלסטינים להתבצר בעמדתם הסרבנית ובכך הם מרחיקים את השלום. שום לחץ לא יגרום לי לוותר על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל - כשבראשם נמצא ביטחון האזרחים", הוסיף. יתר השרים היו נחרצים אף יותר – כך למשל אמר השר לעניינים אסטרטגיים, יובל שטייניץ: "דבריו של קרי הם פוגעניים, לא הוגנים ובלתי נסבלים. אי אפשר לצפות ממדינת ישראל לנהל משא ומתן עם אקדח לרקה כשהיא דנה בדברים הכי קריטיים לאינטרסים המדיניים והביטחוניים שלה". גם שר התקשורת, גלעד ארדן, התבטא בנושא ואמר כי "המסר של קרי היה נשמע כמו ליבוי כוונות החרם, ולא כמאבק נגדו. ציפיתי שקרי יסביר לפלסטינים קודם כל מה עלול לקרות להם, אם אבו מאזן ימשיך בסרבנות השלום שלו".

 

אבל קרי, נרצה או לא נרצה, איננו לבד. הוא מייצג את הבית הלבן, וכשישראל תוקפת את קרי על דבריו החמורים, דוברי הבית הלבן נחלצים לעזרתו. "ההתקפה על קרי איננה מקובלת", אמרו שם והוסיפו כי קרי "מתוסכל מכך שאינו מצליח ליישב את הסכסוך". ואנחנו שואלים – האם בבית הלבן יודעים שהשבוע נהרגו עוד כמה אלפי אזרחים בסוריה? עד כמה הם מתוסכלים מכך שהמצב שם רק הולך ומידרדר?

 

ארה"ב, שהתערבה בעבר בכל כך הרבה סכסוכים מקומיים ויצאה מהם מדממת (קוריאה, וייטנאם, אפגניסטאן, כוויית-עיראק) בוחרת להתעלם מקטסטרופות שמתחוללות בכל יום במזרח התיכון, ומתמקדת דווקא בישראל, ידידתה, בניסיון לכפות עליה לקחת את אחד הסיכונים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלה. ישראל, הם אומרים, צריכה לוותר על נוכחותה בבקעת הירדן. במקומה, נשמור אנחנו האמריקנים על הבקעה, בעזרת מטוסים ללא טייס. בעזרת רובוטים. שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, אמר על כך בצדק ש"סנסורים ומזל"טים לא יכולים להוות תחליף לנוכחות פיזית של חיילי צה"ל. בקעת הירדן חיונית לביטחון ישראל ולא נוכל להסכים לכך שצד שלישי יהיה שם במקומנו. אני תומך מאוד בהחדרת פיתוחים טכנולוגיים שיסייעו לכוחות, ואולם אין בהם כדי להוות תחליף לנוכחות הפיזית שלנו בשטח".

 

לא די בדברים חשובים אלה כדי להביא לעצירת הלחץ האמריקני המיותר. ישראל תוסיף ותתמודד עם לחץ גובר והולך, כל עוד היא לא תדרוש בצורה ברורה לנהל משא ומתן הוגן. משא ומתן שיוצא קודם כל מתוך ההבנה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל וששלום אם יכון באזור, לא יבוא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה. לא מתוך התרפסות, אלא מתוך כבוד הדדי. לא מתוך איומים וטרור, אלא מתוך הקשבה והבנת האינטרסים של כלל הצדדים. ואם ישראל לא תבהיר, ארה"ב לא תפנים.

עבור לתוכן העמוד