• מדיה לדוגמא

עוצמה = כבוד

עוצמה = כבוד (הגדל)

 

בשבוע שבו מצרים שוב מדממת, והעתיד לוט בערפל – מדיניותו של נשיא ארה"ב במזרח התיכון מתגלה פעם נוספת כשגויה וחסרת הבנה מזרח-תיכונית. העולם כולו חוזה בשגיאותיו של אובמה, אך זה משכיל להשתמש בישראל ככלי לאיזון מעמדו הבינלאומי, וכופה עליה את עמדתו הדורשת חזרה לשולחן המשא ומתן עם הערבים. במצב הנוכחי, ובעיקר נוכח העובדה כי הבחירות לסנאט האמריקני מתקרבות, נדרשת ממשלת ישראל להבהיר לנשיא ארה"ב כי תעמוד על האינטרסים שלה ולא תשמש פורקן לשגיאותיו המדיניות של אובמה. בישעמדה השבוע – תזכורת לכלל הברזל ביחסי ישראל-ארה"ב: עוצמה = כבוד.

 

"נשיא ארצות הברית, ברק אובמה", כותבים פרשנים אמריקנים שוב ושוב, "אינו מבין גדול בענייני המזרח התיכון". עובדה זו מתגלה כנכונה יותר ויותר בכל פעם שסבב חדש של "האביב הערבי" יוצא לדרך וגובה קורבנות רבים ודם מיותר. האמונה העיוורת שצריך להטמיע בכוח את ערכי הדמוקרטיה בכל המזרח התיכון, מדינה אחרי מדינה, מוטעית מהיסוד ולא מתאימה בעליל למרקם החברתי בארצות האיסלאם. כשנכנס לתפקידו, חשב הנשיא שקסמו האישי יגרום לאיראן לוותר על הפצצה הגרעינית, וכששחרר את האמירה הלקונית כי בשאר אסד "צריך ללכת" האמין שבכך יעשה סדר בדמשק.

 

על אף שאינו מודה בזה בפה מלא, גם אובמה יודע שהעוגן היציב היחיד שיש לו במזרח התיכון הוא מדינת ישראל. מאז 1948 זה היה המצב כאן. את העוגן הנוסף היחיד שהיה לו, הרס אובמה במו ידיו עם כניסתו לבית הלבן, כאשר בחר להגיע לביקור במצרים ונטע בנאומו את זרעי ההרס והחורבן שאנו רואים כיום, תוך פגיעה במעמדו של בן בריתו מובארק. אפילו השבוע, בעוד קהיר מתבוססת בדמה, גינה אובמה את צבא מצרים במלחמתו נגד הטרור והוכיח שוב את חוסר האונים המדיני שבו הוא נתון.

 

אל מול המציאות העגומה הזו, מוצא אובמה נחמה דווקא בישראל, שממנה כך הוא מבין – ניתן לדרוש הכל, ובזול.

 

רק לפני שנתיים עמד ראש הממשלה נתניהו על הפודיום מול הקונגרס האמריקאי, לקול תשואותיו של האולם כולו. לא פחות מ-29 פעמים במהלך אותו נאום נעמדו חברי הקונגרס והריעו.

מחיאות הכפיים, למי ששכח, הגיעו דווקא כאשר אמר נתניהו דברים ברוח הבאה: "שום סילוף של ההיסטוריה לא יוכל למחוק זיקה בת 4,000 שנה בין העם היהודי והאדמה היהודית. ביהודה ושומרון, העם היהודי אינו כובש זר. אנו לא הבריטים בהודו. אנו לא הבלגים בקונגו". ומנגד, כאשר דיבר נתניהו על ויתורים, נדם הקונגרס ונותר מבולבל. נוכח כל אותן הסיבות שמנה נתניהו בעצמו, קשה היה לקהל להבין את התעקשותו לתמוך בהקמתה של מדינה פלסטינית בשטחה של ישראל.

 

ההיסטוריה קובעת: כשישראל עמדה על שלה ואמרה "לא, לא, לא", יחסיה עם ארה"ב רק השתפרו והתאזנו. קרנה של ישראל בעולם לא הייתה תלויה מעולם בהסכמתה להתכופף לתכתיבים של מדינה אחרת. כך היה בתקופת הנשיא ניקסון ושליחיו קיסינג'ר ורוג'רס שביקשו שכל פתרון במזה"ת יתבסס על נסיגה של ישראל לגבולות 1967 – ממשלת ישראל דחתה את הרעיון מכל וכל, פה אחד, ולמעשה הורידה את הרעיון מהשולחן. מה הייתה ישראל של אותן השנים אל מול ארה"ב של אותן השנים? מדינה קטנטנה ומבולבלת עם כלכלה כושלת. אם כן, תשאלו, מה גורם לנו למצוא את עצמנו כיום, עם מדינה מפותחת וחזקה, במצב כל כך שונה?

 

מילת המפתח היא עוצמה. ראש הממשלה נתניהו טבע בעצמו, באחד ממסעות הבחירות שניהל, את הסלוגן "מנהיג חזק - ישראל חזקה". כאשר מנהיגינו מאמצים את העמדה הערבית לפיה לפלסטינים מגיעה מדינה בארץ ישראל מכוח הזכות, כיצד אנחנו יכולים לצפות אף מידידתנו הגדולה ביותר לאמץ עמדה פרו ישראלית יותר משלנו? הנהגה חלשה מחלישה את ישראל.

 

בימים אלה מתקיימת המערכה על הבחירות המתקרבות לסנאט שיחולו בנובמבר 2014. הסקרים מצביעים על מהפך - מסתמן כי הרוב יעבור מהדמוקרטים לידי הרפובליקנים. הנשיא אובמה, מנהיג הדמוקרטים, אינו מעוניין למצוא את עצמו כברווז צולע באמצע כהונתו. לא יהיה מופרך להעריך כי עמידה חזקה של ישראל על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלה תעמיד בפני אובמה ברירה אחת ויחידה: זו שעמדה בפני קיסינג'ר לפני 40 שנה.

עבור לתוכן העמוד