• מדיה לדוגמא

דני דיין מסכם

דני דיין מסכם (הגדל)

אחרי כמעט שש שנים כיו"ר מועצת יש"ע, סיים השבוע דני דיין את תפקידו והעביר את המושכות לאבי רואה, ראש מועצת מטה בנימין. אחרי שליווה ארבעה מפקדי מחוז במשטרת ש"י, שלושה אלופי פיקוד מרכז בצה"ל, שני ראשי ממשלה ושר ביטחון אחד, דיין עוזב עם תובנות עמוקות ואופטימיות מאוד באשר לעתיד מפעל ההתיישבות הפורח ביהודה ושומרון. את העשייה למען ההתיישבות בכוונתו לקחת לכיוון ההסברה הבינלאומית, שם לדבריו יש עוד הרבה מה לעשות. לכבוד הפרידה מדני דיין, מובאים בישעמדה השבת חלקים מדבריו במפגש עם כתבי תא ההתיישבות, השבוע בבנימין.

לראשונה מזה שנים רבות, נרשמת ירידה משמעותית בהשלמה של החברה הישראלית עם רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית ממערב לירדן. איך אני קובע זאת? עפ"י מה שאני נוהג לכנות "מדד רזי ברקאי". המדד הזה בוחן כמה פעמים אומר ברקאי, כשהוא מראיין דמות מן הימין, משפט בסגנון  "אבל הרי אנחנו יודעים מה יהיה בסופו של דבר הפתרון - השאלה רק מתי זה יקרה, אז בשביל מה להמשיך לבנות התנחלויות?". אם בשנים עברו, משפט כזה היה נאמר בערך שלוש פעמים בשבוע, בשנה האחרונה איני זוכר אותו נאמר אפילו פעם אחת. יותר מכך, ניתן לראות ולשמוע מבול של התבטאויות הפוכות מצד אישים בתקשורת ובהם גדעון לוי, יוסי שריד, שלום ירושלמי, עופר שלח ועוד - כשכולם מודים שההתיישבות ביהודה ושומרון היא בלתי הפיכה. המשחק נגמר, וארץ ישראל מנצחת.

אך השינוי הזה, לשמחתי הרבה, מתחיל לחלחל גם החוצה. לפני מספר שבועות הופעתי בפורום סבן, אחד הכינוסים החשובים ביותר בעולם המדיני של יחסי ישראל-ארה"ב. שאלתי שם את מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, מדוע היא שבה ואומרת שהסטטוס קוו במזרח התיכון אינו בר קיימא. "אולי במקום לקעקע את הסטטוס קוו ולהתנבא נבואות שמגשימות את עצמן ויביאו רק תוצאות יותר גרועות – תעשי את ההיפך?", הצעתי לה. "צריך לתמוך ולחזק את הסטטוס קוו!". הייתי בטוח שאזכה ממנה לנזיפה, אך היא להפתעתי הרבה הסכימה שבטווח הקצר, זה אכן מה שצריך לעשות. תשובה כנה זו רק חיזקה אצלי את התחושה: הגיע הזמן שהעולם ישמע מה יש לציבור המתיישבים לומר ומהי האלטרנטיבה שיש לו להציע.

במתמטיקה כשאתה מקבל במבחן מערכת משוואות שאין לה פתרון, עומדות בפניך שתי אפשרויות: האחת – להגיש למרצה דף חלק ונקי, ובו המילים "אין פתרון" ולקבל מאה, או לנסות לכפות פתרון, להיתקע, למחוק, ושוב לנסות לפתור בכוח, עד שאתה מוצא את עצמך מגיש למרצה דף מלא קשקושים ואיקסים, וסופך כמובן לקבל אפס. את המסר הזה אני מנסה בימים אלה להעלות בפני כל דיפלומט אמריקני ואירופאי עמו אני נפגש. דרך הכפייה לא תצלח לכם, אני מדגיש בפניהם. תקבלו בדיוק את ההיפך. קחו לדוגמה את הנשיא קלינטון – אחד הנשיאים בעלי הכוונות הכי טובות שיש, אוהב ישראל בדרכו הייחודית... קלינטון נכנס לתפקידו בינואר 1993, כאשר המזרח התיכון היה שקט ורגוע. הוא החזיר את המפתחות בינואר 2001, משאיר מאחוריו כאוס ובלגן מוחלט משום שניסה להשיג דברים שפשוט אי אפשר היה להשיג.

יבוא יום ואפשר יהיה להגיע להסדר. אני מאמין שהוא יהיה אזורי ולא מקומי, פונקציונאלי ולא טריטוריאלי. שינוי המשטר הבלתי נמנע בירדן (שהוא, אגב, פחות טוב לישראל מהמצב הנוכחי), עשוי לאפשר פתרון לבעיה הפלסטינית. אך כרגע, נדמה שהעולם מתחיל להבין שאין דרך אחרת מלבד תחזוקה של הסטטוס קוו. צריך גם לדעת שמהלכים רבים שממשלת ישראל עושה, נובעים כתוצאה מלחץ שמגיע מחו"ל, ואת הלחץ הזה צריך להפחית, בעזרת נתונים, בעזרת הצגת עמדה נחרצת וברורה, בעזרת מילים נכונות ובקיצור – פעילות מדינית של יש"ע והסברה טובה. בתחום הזה בכוונתי לפעול ביתר שאת בשנים הקרובות.

כיהנתי כמעט שש שנים בתפקיד יו"ר מועצת יש"ע, למרות שמלכתחילה הגעתי רק לשנה-שנתיים כדי לעזור ולהקים מחדש את מועצת יש"ע שלאחר הגירוש. נהניתי מכל רגע. איני יורד מהארץ ולא עוזב את השומרון, ואפילו את מועצת יש"ע איני עוזב – אשאר חבר הנהלה ומזכירות, ואהיה לעזר למחליפי בתפקיד, אבי רואה, שלו אני מאחל הצלחה בתפקיד.

עבור לתוכן העמוד