• מדיה לדוגמא

סוגייה מדינית חמורה

הגדל

השבוע התפרסם בעיתון הארץ מאמרו של יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, בנושא הקפאת הבנייה. דיין תוקף את התנהלותה של ממשלת ישראל, ואת מדיניות הכניעה שהיא מציגה בפני האמריקנים והערבים. "הקפאת הבניה" – כותב דיין – "הנה סוגיה מדינית חמורה בעלת השלכות מרחיקות לכת, שפוגע בחוסנה וביטחונה של מדינת ישראל". הנה קטעים מתוך המאמר:

 נוסח הגינוי הקבוע שהיה מתפרסם בוושינגטון, בבריסל וברמאללה כל אימת שישראל הייתה מודיעה על תכנית בנייה כלשהי ביהודה ושומרון כלל את המשפט: "בנייה בהתנחלויות פסולה כי היא עלולה להשפיע על תוצאות המשא ומתן להסדר קבע בין ישראל לפלשתינאים". נוסח זה כמעט ואינו נשמע עוד, מן הטעם הפשוט שממשלת אולמרט הקפיאה כמעט לחלוטין את הבנייה ביהודה ושומרון. היא הגדילה לעשות  והפסיקה לבנות אף בשכונות היהודיות שבמזרח ירושלים.

ההיענות של ממשלות שרון ואולמרט לדרישה הבינלאומית בנושא הקפאת הבנייה ביישובי יהודה ושומרון היא תקדים ייחודי ביחסים הבינלאומיים וחידוש עצום בתורת ניהול המשא ומתן. הנה, אחד הצדדים במשא ומתן גורלי ביותר – יש בידיו היכולת להשפיע על תוצאתו הסופית של המהלך ע"י נקיטה בצעד בר ביצוע, ובכל זאת הוא נמנע מלנקוט בו. כל מומחי תורת המשחקים עומדים נדהמים אל מול השחקן הפועל בעקביות ובנחישות שכאלה נגד האינטרס שלו עצמו.

המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, מצא תירוץ לקושיה: האזורים שממזרח לגדר, על יישוביהם היהודיים, הם כביכול, נטל ולא נכס. גם השמעתו של טיעון שכזה בעיצומו של המשא ומתן אינו מראה על תחכום יתר בניהולו, בלשון המעטה. ניחא. אבל מה עם אותם האזורים שהממשלה – והשר רמון בתוכה – טוענת  שיישארו בריבונות ישראל? מדוע מוקפאת הבנייה בהר חומה ובגילה? בגוש עציון ובמעלה אדומים? בביתר עילית ובאלפי מנשה? באזורים אלה הייתה צריכה להיות, לפי כל הגיון, בנייה מאסיבית, של אלפי יחידות דיור, כדי להשפיע, אכן, על תוצאתו הסופית של המשא ומתן.

הרי ממשלת ישראל נבחרה כדי לדאוג לאינטרסים של ישראל, כפי שהיא מבינה אותם. אם פיה ולבה שווים, אינטרסים אלה כוללים את הישארותם של מה שמכונה "גושי ההתיישבות" והשכונות היהודיות במזרח ירושלים בריבונות ישראל. וכדי לקדם מטרה זו הממשלה הייתה אמורה לחפש כל דרך להשפיע על תוצאות המשא ומתן בכיוון הרצוי לישראל. ממשלת ישראל אינה אמורה להיות נייטראלית; ראש ממשלת ישראל אינו באן קי מון, הוא לא מהאו"ם.

חמור מכך: למטבע ההקפאה יש גם צד שני. כי גם ההימנעות מבנייה משפיעה על התוצאה הסופית של המשא ומתן. לאמיתו של דבר, להימנעות מבנייה יש השפעה חזקה הרבה יותר מאשר להחלטה לבנות, אלא שבכיוון ההפוך, כמובן; בכיוון המנוגד לאינטרס הישראלי המוצהר. ההימנעות מבנייה היא אמירה ישראלית בקול רם וברור: הכל על השולחן; כל ויתור אפשרי; הכל פתוח למשא ומתן עד לגבולות 67, כולל מזרח ירושלים כולה. יש לנו את הכלים – כך אומרת ישראל במעשיה וביתר שאת במחדליה – יש לנו את הכלים לחזק את עמדתנו במשא ומתן; יש לנו את הדרכים לבצר את מעמדנו בגושי ההתיישבות ובמזרח ירושלים, אך איננו עושים זאת.

כל בר דעת מבין את המשמעות, גם במוקעטה וגם במחלקת המדינה. המשמעות היא שישראל לא באמת תתעקש במשא ומתן על שמירת גושי ההתיישבות ומזרח ירושלים. היא מחלישה מדעת את אחיזתה בהם עוד בשלב המשא ומתן. הם לא יהיו אבן נגף לסיכומו החיובי.

הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים איננה, אם כן, רק בעיה אורבאנית וחברתית (מחירי הדירות בירושלים וסביב לה מאמירים מאד וזוגות צעירים אינם יכולים להרשות לעצמם דיור ראוי בבירה ולידה); היא אינה רק בעיה "של המתנחלים". הקפאת הבנייה היא גם, ואולי בראש וראשונה, סוגיה מדינית בעלת השלכות מרחיקות לכת. היא ממוטטת את כל הבטחות מצעיהן של "קדימה" ו-"העבודה", המינימליסטים ממילא.  היא תמרור אזהרה מהבהב המרמז על נסיגה לגבולות 67, אף ללא תיקוני גבול. כל מי שמאריך את חייה של ממשלת אולמרט, כל מי בכוחו להפילה ואינו עושה כן, אחראי לתוצאה זו.

עבור לתוכן העמוד